לאהוב את עצמי

יש רגעים שאני מצליחה להרים את עצמי קצת. מצב הרוח קצת מתרומם, מתחילה לחלחל התקווה לימים טובים יותר.

אבל אז מגיעה הנפילה וככל שהתרוממתי הנפילה מגובה רב יותר, קשה יותר.

אולי עדיף להשאר שפופה כדי שלא לחוות נפילות כאלה? מגובה הרצפה כמה כבר אפשר עוד ליפול?

חסרה לי מילה טובה

חסר לי כל כך החיבוק. חיבוק מחמם, מנחם

חסר לי המגע. לא סתם מגע אלא המגע המוכר.

היום שכבתי על המיטה, לבד, וכאב לי כל כך

כאב שהתחיל בלב, זרם לכל הגוף-לגרון, לידיים לרגליים

ובסוף הוא הגיע גם לעיניים, יצא משם בבכי.

בכיתי, בכיתי את הכאב החוצה

בכיתי ולא הצלחתי לנקות את הכאב. רק כאב לי יותר.

כאילו מישהו הושיט יד פנימה ועקר איברים מתוכי

הלב ראשון , אחר כך נעקרו עוד ועוד איברים , נותרתי חלולה לגמרי

ואני לא יכולה להתמלא.

לא יודעת איך להתמלא , במה להתמלא מחדש.

נשארתי חלולה, ריקה, ובמצב כזה של ואקום הבחוץ לוחץ פנימה ומכווץ אותי לגמרי.

פאק יו. פאק יו.

כל כך אוהבת אותך והשארת אותי חלולה.

ראיתי אותך היום מרחוק אחרי תקופה שלא התראינו. המראה שלך העיר בי רצונות שהדחקתי, משהו לא נשלט התעורר בי.

לא ידעתי כמה התגעגעתי עד שראיתי אותך, זה העיר בי מגנט שמשך אותי אליך והייתי צריכה כוחות על כדי שלא.

שדות מגנטיים מושכים אותי אליך, לקירבה, למגע, לתחושת העור שלך.

לו רק יכולתי לנסות ולגעת בלי לחשוש מהתגובה שלך, בלי לחשוש ממה יהיה.

צמאה למגע שלך כל כך. 

*תוספת חשובה – נא לא לפספס

בבקשה אל תשלחו לי הודעות והצעות ללגום ממכם. אני לא כותבת בשבילכם –הכתיבה עבורי. אין צורך בהצעות שלכם. תודה מראש. 

אני בהכחשה עצמית. לגמרי.

אומרת לעצמי שהנה עוד רגע תכנס שוב. אז מה אם הלכת ולא היית כאן קצת זמן? הנה חזרת. אז מה אם תלך שוב ולא תהיה קצת זמן? הרי תחזור.

אז בעצם לא קרה כלום? 

הכחשה עצמית לגמרי. אולי בגלל זה אני כועסת יותר על עצמי מאשר עליך.

אומרים שיש שלבים באבל , יש את שלב ההכחשה ואני כנראה שם. בסוף נגיע לשלב ההשלמה.

זה בדיוק אבל, בדיוק המילה הנכונה, כי משהו מת ולא יחזור.

הקלות הסגר יצאו לדרך , פתחו מרחקים , נפתחו גני ילדים - נראה כאילו משהו יוצא לחופשי.

אבל אצלי פנימה הסגר בעיצומו. הכל סגור , כלוא, עצור.

זה כנראה ענין של הרגשה ולא ענין של תקנות.

אז הלכת ,  ואז חזרת , ושוב הלכת ואז חזרת וחוזר חלילה...

CORONA TIME  זה זמנים מוזרים. השגרה החדשה של עבודה מהבית, לבוש חדש של מסכות ובגדים ישנים שלובשים  יום אחר יום בבית.  חוסר הודאות הבריאותית והכלכלית ובכלל. התיסכול האדיר מהמצב הפוליטי שמנהל את כולנו בחוסר מעש  ושל חוסר האונים הכללי. צריך להתרגל למציאות חדשה.

ובתוך כל אלה, עקרת את עצמך ממני גם אם אתה מופיע לגיחות מדי פעם והבדידות הזאת הורגת אותי. הגעגוע הזה למגע אפילו מגע חברי וחיבוק פשוט הורג אותי לאט לאט.

ואני שוקעת לי לאט אבל בטוח : שעמום , הלקאה עצמית על מה שהיה , שנאה עצמית, שנאה אליך, ובעיקר געגוע עצום שתחזור ותהיה כאן שוב.

עקרת את עצמך ממני אבל בלב עמוק נשארת עדין נטוע חזק .