לאהוב את עצמי

אחרי הסערה , אחרי האבל הפנימי  וההתמודדות עם הרצון שלא לאבד אותך, אחרי כל אלה אני מוצאת את עצמי בחשבון נפש בלי למצוא את התשובה הנכונה.

אני מוצאת את עצמי מתרכזת בעצמי

בהקשבה עצמית לי - מה אני רוצה ומתי ואיך, במקום להקשיב לסביבה מי רוצה מה

בסיפוק הרצונות העצמיים לעצמי ולא לאחרים,  בתחושה של סיפוק אם עשיתי משהו למען עצמי במקום תחושה מרוקנת שהייתה לפני כן כשעשיתי הרבה אבל למען אחרים , במקום תחושה מתוסכלת כשעשיתי למען אחרים ואת עצמי תמיד השארתי אחרונה בתור (והתור לעצמי אף פעם לא הגיע)

בשקט שיש לי לפעמים, שקט שהייתי צריכה אותו כל כך, במקום רעש תמידי שהיה בי ומסביבי

בתחושת שליטה על חיי כי אם אין אני לי מי לי

באהבה שיש לי לעצמי,  משהו שתמיד היה חסר לי, כי (שוב)  אם אין אני לי מי לי 

ועם כל אלה אני תוהה לפעמים מה היה קורה אילו, האם הייתי מחזירה את הגלגל אחורה? אני באמת כבר לא יודעת. 

תוהה בלי למצוא את התשובה הנכונה.

חיבוק

כזה שעוטף אותי, מחמם מרגיע, מרגיע סערות ומשקיט רעשים. חיבוק כזה כשקיים- אין צורך במילים כי הוא אומר הכל.

ליטוף

פשוט נגיעת אצבעות מרפרפת ולא משנה איפה. על הלחי, על השיער, על הכתף. פשוט נגיעה מרפרפת.

מגע

מגע אנושי שהוא למעשה מגע של נפש בנפש.

מילה טובה

כזו שמרגיעה, שנותנת הרגשה שלמרות הכל - הכל בסדר.

חסר לי...

הזמן כאילו עומד מלכת. כלום לא זז לשום כיוון.

את הגלגל אי אפשר להחזיר אחורה אבל גם קדימה הוא לא זז.

ובמצב כזה, יום רודף יום , שבוע רודף שבוע, והכל עומד במקום. סטגנציה מוחלטת.

החלום שלי הלילה היה כל כך מציאותי. הלכתי לסרט בבית קולנוע בצפון תל אביב, קולנוע כוכב (אל תשאלו אותי אם יש בכלל בית קולנוע כזה).

כשהתעוררתי זה היה כל כך מציאותי שלקח לי זמן להבין שאני לא שם וזה לא ממש קרה, הרי בתי קולנוע סגורים כבר מזה זמן רב.

יותר מאוחר חברים התקשרו להזמין אותי לקפה.

ואז הבנתי שאני מזה זמן עסוקה בלימודי שפה זרה. שפת היחיד.

הלכתי, הוזמנתי, ראיתי, הייתי  ... שפת היחיד.

מוזר כי אני קולטת שפות זרות די מהר, ומשום מה השפה הזו מאד קשה לי.

אנחנו מרגישים כל כך יפים כשאנחנו מוקפים אהבה, כשיש מישהו שמקיף ועוטף אותנו בשמיכה מגינה ומחממת.

אבל כשאהבה נגמרת והולכת, הולכת איתה תחושת היופי, ועם הריק שמתפשט, קשה כבר למצוא משהו טוב ויפה שנמצא בתוכנו. הרי בתוך ריק אין כלום.

זה עצוב וזה לא אמור להיות כך. יופי אמור להיות מוקרן מתוכנו החוצה ולא אמור להתפשט מבחוץ פנימה. 

מה לעשות והמציאות עובדת אחרת מההגיון.

אני לומדת לשנוא אותך על אותם הצדדים שבך שלמדתי להכיר לאחרונה.

אולי הם היו שם תמיד,  אבל אומרים שהאהבה עיוורת, אז לא ממש ראיתי.

וגם כשראיתי- הדחקתי. וגם כשלא הדחקתי - האמנתי שדברים ישתנו.

וגם כשהבנתי שהם לא ישתנו - אמרתי לעצמי שזה ענין של מאזן, והטוב גובר על הרע.

אבל כנראה שזה לא כך. האהבה לא עיוורת , היא פשוט מטמטמת את שיקול הדעת.

והכי נורא זה שגם כשאני לאט לאט מתפכחת, אני עדין מוכנה להסתפק בפרורים.

ואז מגיע החלק הנורא ביותר

תוך כדי התהליך לשנוא אותך אני מתחילה לאט לאט לשנוא את עצמי על העליבות הזאת.

אני מסתכלת עליך וכבר לא מזהה מי אתה.

בוחנת את תוי הפנים כמו בוחנים אדם זר. תוי הפנים לא מוכרים לי כמו פעם. הכל נראה בך שונה ואני לא מזהה בך אותך.

אני מסתכלת ורואה בך לפעמים אותך של פעם. מי שהכיר אותי כל כך ללא מילים. מי שהכרתי כל כך ללא מילים. מי שהיה חלק ממני ואני חלק ממנו. אותך של פעם.

אני מסתכלת ורואה בך את הצדדים שהכרת לי בך לאחרונה.צדדים בך שרק עינים אוהבות ועיוורות יכולות שלא לראות.

אני כבר לא יודעת מי אתה ואם אתה זה שאני אוהבת או זה שאני לומדת לשנוא.

אני חושבת שהגיע הזמן שאקח קצת אחריות על החיים שלי.

להפסיק לעוף ברוח לאן שהיא מוליכה אותי ולהתחיל לנוע בכיוון שאליו אני רוצה.

גם אם זה אומר ללכת עם קביים, או להאחז בדרך בכל דבר שיעזור לי להתיצב  או לעשות צעד קטן קדימה, בין אם זה עץ או תמרור או כל דבר שיכול לעזור, העיקר שיהיה עזרה לשמור על הכיוון שאליו אני רוצה וצריכה להתקדם.

להפסיק עם הפסיביות, לקחת אחריות על החיים שלי. לקחת שליטה עליהם.

כמה שנים כבר יש לנו על פני האדמה? לא חבל לבזבז אותם בהמתנה ובפסיביות?

לפחות שאדע שאני(!) עושה משהו למען עצמי(!).

מכסה את עצמי במגננות קוצניות מול כל העולם.

בתוך תוכי אני רוצה...ורוצה...אני כל כך רוצה להעז, לפרוץ גבולות, לפרגן לעצמי, לבקש בגלוי מה שאני רוצה לעצמי, אבל...

אני כל כך פוחדת מדחיה. דחיה נוספת תרסק אותי כמו שריסקו אותי הקודמות.

פוחדת מדחיה אז עדיף להמנע. לברוח. להדחיק. זה עדיף.

באמת? הזמן מרפא?

אומרים כך אבל אני חושבת שזה בולשיט. הזמן ממש לא מרפא.

הזמן אולי נותן פרספקטיבה אחרת על המציאות. יש מי שרואה אותה מפוכח יותר ויש מי שיראה אותה יפה יותר ממה שהיא.

ממרחק הזמן דברים נראים אחרת אבל ממש לא כואבים פחות.

אולי אפילו יותר.