סוף סוף אחרי שלושה ימים וחצי בהם לא יצאתי מהבית למעט הצטיידות הכרחית, עשיתי זאת היום, וגם זה כי לא היתה לי ברירה.
החלפתי בגדים מהר שהאזעקה לא תתפוס אותי ערומה (כך גם המקלחות של הימים האחרונים התקצרו להפליא).
באוטו הפעלתי מזגן כדי שאפשר יהיה לנשום, אבל פתחתי חלון כדי שאפשר יהיה לשמוע , רק למקרה והאזעקה תהיה בדרך.
וכך כל הנסיעה מצאתי את עצמי, במקום להסתכל על הנוף, בוחנת את הדרך, איפה אפשר יהיה לעצור ואיפה אפשר יהיה להשתטח בצידי הכביש, רק במקרה ו...
דוהרת בכביש 4 דרום ומסתכלת על השלטים מקרבים אותי ל"חזית": אשדוד, אשקלון, אפילו באר שבע ...
מגבירה מהירות מתוך אשליה שאם אסע מהר- הטיל יפספס, והמשטרה לא תעצור אותי על מהירות- היא עסוקה ביפו לוד ועכו.
מציאות חארבאנה. צריך לכוון את הוויז, כמו שאפשר להגדיר שלא להכנס לכבישי אגרה, כך לא להכנס לערים מעורבות.
ובמקום לשים מוזיקה בקולי קולות ולזייף בחינניות, הורדתי ווליום שלא יפריע לי לשמוע סירנות מרחוק.
ובסוף , אחרי ההלוך וגם השוב, שניהם עברו בהצלחה, נכנסתי הביתה והפעלתי את החדשות לשמוע מה פספסתי...
חרדתית ? לא ממש.
מציאותית.