לאהוב את עצמי

קלף אותי

משכבת ההגנה שעם הזמן הלכה והתקשחה, הצמיחה קוצים ועוטה אותי כשריון.

קלף אותי

ממסיכות ששמתי על עצמי בפני העולם. מציגה שהכל בסדר, אני חזקה, אני מצחיקה. ובפנים מסתתרת האמת.

קלף אותי 

שכבה ועוד שכבה, שתרד ותקל את העומס, את הקושי ב"להחזיק פוזה". 

קלף אותי

הסר ממני את הקושי לומר מה אני מבקשת, את הקושי לומר דברים שהתביישתי, את הקושי לדבר גם על הקושי.

קלף אותי

מבושה ומבוכה פיזית ונפשית. 

קלף אותי 

עוד ועוד קליפה, עד לליבה. עד שאשאר אני נקיה ומזוככת.

קלף אותי בבקשה...

הבעיה איתן

שכשזה high  זה מטורף, נוגע בשמיים ובעננים

אבל אז מגיע ה down שזה למטה למטה, עמוק בשאול   

ומשם קשה מאד להתרומם בחזרה.

נראה לי שאני חוזרת למחילה.

התקפלתי לתוך עצמי, התכדררתי לגולם, גולם עם קוצים - מסתבר שקיים דבר כזה. אני.

חיפשתי את המשמעות של מה הייתי ומה עברתי, ואת ההסבר שזה לא מתאים לעכשיו. שהשתניתי.

ואני בכלל כבר לא צריכה את זה, ו"לא בעסק" ו"על הגדר"

וכל הזמן הזה שהאמנתי לעצמי, התפתחה לה שגרה. כזו שלא קורה בה כלום חדש, שהכל מתנהל בקצב מינימלי, שגרה שאין בה משהו מרגש.

כמו קו אק"ג ישר של אדם מת.

ואז זה קרה והקו זז, רק קצת, אבל די כדי לעורר שאלות. כדי לסקרן.

ועם כל הקושי (ועדיין הדפתי בכל הכוחות) נתתי לקו לזוז עוד קצת, להכנס קצת להתרגשות, לחוות קצת רכבות הרים, להרגיש קצת אדם חי. 

אק"ג שמשתולל ועושה ואו.

השדים יצאו, ואולי הגיע הזמן להפסיק להלחם בהם?

לכל אחד השריטות שלו, למה שלא אקבל את שלי בחיבוק? למה שלא אתמסר להן?

הגולם הופך לפרפר שמחכה לעוף לחופשי.

לפעמים, בין כל העננים, מפציעה קרן שמש

והיא מלטפת, מרככת, מחממת ובעיקר היא נוטעת תקווה.

לפעמים כל מה שנחוץ זה קרן שמש אחת שיכולה לשנות מחשבות וספקות.

ואז ברגע אחד מסתתרת שוב קרן השמש ונעלמת לה בין העננים.

.

.

.

.

.

והעיקר לא לפחד כלל ...

ימים אלה ימי חשבון נפש וסליחות. חשבון נפש של מה היה, מה לכף זכות ומה לכף חובה.

על מעשים שנעשו על ידי ויכולתי לעשות אחרת

על מעשים שנעשו כנגדי ויכלו להיעשות אחרת

על כל מי ומה שלקחו ממני אנרגיות, ששאבו ממני את כולי עד שלא נותר בי כלום בשבילי

על מי שהשקעתי בו וזו היתה השקעה כושלת

על מי שניצל אותי במובנים רבים, על מי שחשבתי שהוא שוכן בעולמי והוא היה רק אורח

על מי שנטש אותי במקומות השונים ובמובנים השונים  

על מי שנתתי בו תקווה ובטחון והתאכזבתי

והשאיר אותי יותר פגיעה ויותר מתגוננת ויותר חסרת בטחון מאי פעם

לסלוח? למי שלא הביע חרטה או ביקש (ולו ברמז)  סליחה ?

מכולם אולי רק לסלוח לעצמי?

הלואי ויכולתי...

במסגרת עבודה עצמית שנעשית לאחרונה אני מוצאת את עצמי תוהה על  ה BDSM  ואיזה צורך הוא מילא.

וככל שהעבודה העצמית נעשית כך אני מוצאת את עצמי מתרחקת מזה יותר ויותר. מה שגורם לעוד יותר תהיות על הצורך שהוא מילא.

למעשה כבר מזמן התרחקתי, היה מי שהרחיק אותי, מי שהראה לי את הצד הרע שיש בזה.

ובמקום שזה ימלא אותי, מצאתי את עצמי מתרוקנת עוד יותר.

וכעת שאני מדייקת את עצמי, את הצרכים שלי, מנסה למלא את עצמי מחדש, אני פחות ופחות מתחברת.

השאלה למה אני עדין כאן ?

שאלה טובה ...

גרושה

יתומה

ומובטלת...

בשיחה השבועית עלה שזה זמן של הישתנות. אני הישנה מפנה מקום לאני החדשה.

מי אני ?

מנסה לצקת תוכן למקומות שהתפנו בי

מנסה... מצליחה?

משוחררת

אין כבלים, אין מחויבות, אין צורך לתת דין וחשבון לאף אחד,

אפשר לעשות מה שרוצים, מתי שרוצים, לכמה שרוצים,

אפשר לפרוש כנפיים ולצאת לדרך

לא ברור לאן, העיקר שאפשר.

משוחררת

כמו ציפור חופשיה

וכמו ציפור, מתחפרת במקום בו נתקעתי, מפרפרת בכנפיים בבהלה מוחלטת,

בלי יכולת לראות את המרחב שנפתח, את החופש,

שאינם ברורים, שמפחידים. 

משוחררת?

שבועות:

שבועות על גבי שבועות זה נמשך

אירוע אחרי אירוע הופך את חיי. אין מוכר, אין יציב.

חג המים:

מים זכים כביטוי להתנקות

מים שישטפו הכל ויהיו צלולים, הכל ברור דרכם, הכל ברוגע

חג מתן תורה:

בו סוגרים פרקים מהעבר ומתחילים מחדש

דרך חדשה להאמין בה

חג הבריתות:

בעיקר ברית ביני לבין עצמי

לסלוח, להשלים, לרפא, להצמיח - את עצמי.

חג הביכורים:

איחול לשנה הבאה,

להנות מהביכורים של כל ההבטחות שלמעלה.

חג הגז:

טוב שנזכרתי, חייבת לקבוע תור למספרה :)

זיכרונות ארוזים בשקיות

מוחבאים בארונות, מאחורי דלתות.

עלבון וכאב מודחקים

מוסתרים מאחורי מסיכות.

נימת קול מזויפת

כי אי אפשר מול כולם לבכות.

העמדת פנים "הכל כרגיל"

עד לרגע בו מסיכות מוסרות.

חיפוש מה ואיך ואיפה

ולאן הדרכים מובילות.