לאהוב את עצמי

התקפלתי לתוך עצמי, התכדררתי לגולם, גולם עם קוצים - מסתבר שקיים דבר כזה. אני.

חיפשתי את המשמעות של מה הייתי ומה עברתי, ואת ההסבר שזה לא מתאים לעכשיו. שהשתניתי.

ואני בכלל כבר לא צריכה את זה, ו"לא בעסק" ו"על הגדר"

וכל הזמן הזה שהאמנתי לעצמי, התפתחה לה שגרה. כזו שלא קורה בה כלום חדש, שהכל מתנהל בקצב מינימלי, שגרה שאין בה משהו מרגש.

כמו קו אק"ג ישר של אדם מת.

ואז זה קרה והקו זז, רק קצת, אבל די כדי לעורר שאלות. כדי לסקרן.

ועם כל הקושי (ועדיין הדפתי בכל הכוחות) נתתי לקו לזוז עוד קצת, להכנס קצת להתרגשות, לחוות קצת רכבות הרים, להרגיש קצת אדם חי. 

אק"ג שמשתולל ועושה ואו.

השדים יצאו, ואולי הגיע הזמן להפסיק להלחם בהם?

לכל אחד השריטות שלו, למה שלא אקבל את שלי בחיבוק? למה שלא אתמסר להן?

הגולם הופך לפרפר שמחכה לעוף לחופשי.