לאהוב את עצמי

אין גישוש

אין קישקוש

אין ריגוש

אין כשכוש

אין פישפוש

אין מה לחוש

אין שום חידוש

אין שום ריגוש

אין שום כיבוש

אין מימוש

סוג של ייאוש

זהו. הסתיימה.

צריך לחשב מסלול מחדש אך הוייז מסתובב מסתובב ועוד לא מוצא את עצמו.

כי אין כמו מקלחת

חמה, אפילו רותחת.

שוטפת הכל : גוף ונשמה. מנקה את כל מה שהצטבר: משא היום, שאריות שנדבקו, הכובד, הקשיים, ההרגשה - גם מהגוף אך בעיקר מהנשמה. 

עומדת מתחת למים ונושמת, נותנת להם לרכך את הגוף, נותנת לריח סבון הלבנדר להכנס דרך האף לריאות.

מרגישה איך לאט לאט נמסה הקשיחות שהצטברה ונותנת לסוג של אהבה עצמית להכנס.  עד שתגיע הקשיחות הבאה ...

אני מתגעגעת לנבוע שוב.

שמשהו יבער בי, יסתובב לי בבטן ובראש יחפש דרך החוצה,ינבע דרך האצבעות החוצה וישפך כאן.

שיהיה ענין, שיהיה ריגוש, שיהיה משהו שונה שעושה לי פרפרים וגורם לי לנבוע.

שיהיה ...

אך אין ...

והשגרה של הימים (שבוא נודה - הם לא להיט) נמשכת ונמשכת ונמשכת ...

ואין שום נביעה ...

פעם הייתי מתעטשת אחרת

זה היה נבנה בי, מתחיל בדגדוג קטן ומתעצם לאט לאט. עוד קצת וזה יוצא. עוד קצת,

ואז , כשאי אפשר יותר להחזיק - זה היה מתפרץ החוצה.  כמו הר געש שיוצא ומטלטל את כולי.

ואחר כך מגיע השקט המוחלט. כמעט עילפון כמעט חוסר הכרה, עד שמתאוששים מזה.

היום כשכבר יש עיטוש

זה אחר לגמרי.

זה כמו עיטוש שמחניקים, כזה שלא מרגישים כמעט. כזה שהיה, בקושי הורגש, ועוברים הלאה.

הים לא נרגע, רק גאה וגאה
את אוספת לאט את גופך
אנשים שפגשת שהיו בשבילך
ובן רגע נשארת מול צילך

את היופי שלך, את הקסם שבך
לא תוכלי לחלוק עם כולם
הסתכלי מסביבך תאהבי את עצמך
ושמרי את נפשך לעולם

מהמרחקים שאת בורחת
לא ידעו דרך חזרה
שם את הולכת לאיבוד
במנהרה, בלי מטרה

והשחקים הם הגבולות
אל תיעלמי במצולות
כי אין תשובה טובה
לכל השאלות

הוציאי עכשיו מגירות מליבך
ורוקני רגשות משומשים
אולי תמצאי את אושרך, את כוחך
שקברת עם הזמן בשנים

(סגיב כהן)

מבדידות האנשים הופכים קשים

מעטים יוצאים ממנה נשכרים

יש הפוחד מהדממה

יש המגלה בה נשמה

... ואז החתול שלי הפסיק לגרגר

וזה נשמע כאילו זו הסיבה

שאבד הענין

הסיבה לחפש חתול ידידותי יותר.

אבל חשוב לזכור

כל חתול צריך סיבה כדי לגרגר,

צריך שיתניעו לו את הגירגורים.

הריק, למרות שמו, יש לו נוכחות.

יש לו אורך ורוחב, 

יש לו עומק

והוא בעל משקל רציני.

למרות שנשמע שהריק הוא כלום ושום דבר, מסתבר שהוא בעל נוכחות משמעותית.

לאט לאט התחלתי לצאת מההלם ונכנסתי לשגרה אחרת. יש יגידו שזה נורמלי, אני עדיין תוהה מתי אחזור לעצמי הקודמת (שגם זה לא להיט אבל יחסית להיום- הלואי...)

--  נוסעת בכביש בינעירוני והעיניים כל הזמן ימינה ושמאלה, מחפשת איפה אפשר להסתתר אם תתפוס אותי עכשיו אזעקה.

--  מוצאת את עצמי הולכת עם הטלפון בבית, ביד או בכיס, רק לא להשאיר אותו איפושהו ולמצוא את עצמי בזמן אזעקה מחפשת איפה הנחתי אותו ומבזבזת זמן יקר בדרך לממ"ד.

--  כל פעם עוברת ובודקת לוודא שהדלת של הממ"ד נשארת פתוחה באופן קבוע והחלון סגור באופן קבוע.

--  מחשבת מתי בטוח להכנס להתקלח. אומרים שהשעה X:34  הכי בטוחה.  

--  נכנסת למקלחת עם הטלפון הנייד מכוון לאפליקציה של פיקוד העורף. למקרה ולא אשמע את האזעקה בחוץ, לפחות אשמע דרך הטלפון.

--  מישהו נכנס לסופר ומצא את עצמו מחפש איפה המרחב המוגן? אני.

--  לא בא לי לשמוע אף אחד. גם לא לראות אף אחד. השקט שלי בחלל הפרטי שלי הוא ה"כיפת ברזל" הפסיכולוגית שלי.

--  חשק מיני? מה זה? אפילו מגע של רופא מפריע לי. חודר את ה"כיפת ברזל" האישית שלי (סעיף קודם)

בסוף, כשיגמר  אני לא מצליחה לחשוב איך חוזרים למצב "נורמלי"