לאהוב את עצמי

מצב בו מתעופפים פרפרים, מלחיץ ומפחיד לא פחות ממצב בו לא מתעופף אף פרפר.

ממרחק הזמן אני מרשה לעצמי לחשוב על הדברים, להזכר, להדחיק פחות.

אני חושבת על התהליך שקרה מתחת לפני השטח. כמו לבה מתחת לאדמה שקטה. או יותר נכון כמו נסיון להשקיט את הדברים כלפי חוץ כשמתחת, מתרחשות להן הסערות.

הולכת אחורה בזמן ומנסה להבין איך קורה תהליך כזה. מסתבר שהוא קורה הרבה לפני שמבינים שהוא קורה, ואז גם כשמבינים - הרבה לפני שמרשים לעצמנו לומר שזה קורה.
היום אני מבינה שזה נגמר הרבה לפני שזה נגמר. הרבה הרבה לפני.

זה נגמר כבר בשלב ההתחמקויות והבריחה מהרגעים של הביחד, מדחיית הרגע לחזור הביתה, מבריחה לפעולות היום יום שמרחיקות אותי מהצורך בביחד ובאינטימיות החונקת.

זה נגמר כבר בשלב של הרגשת חוסר שביעות הרצון הכללית. הרי כשאוהבים שמחים לכל הזדמנות. אז מה קרה שם בעצם?

זה נגמר בעיקר בתחושת המגע. כאשר העור והגוף והנפש רגישים לכל מגע בין אם פיזי או נפשי. כמו עור חשוף או צלקת שמגיבים ומורגשים בצורה קיצונית לכל משב רוח. ואז אחרי שעוברים את שלב ה"מורגשים" מגיע שלב ה"לא נעים" וזה השלב שמתחילים להתחמק מהרגעים האלה, או אפילו לנשום לרווחה כשהם לא מגיעים.
וכדי שלא ליצור עימותים פשוט מדחיקים ומבליגים, זה הכי נורא, לעשות דברים שלא ממש רוצים רק כדי לרצות .

והיתה הפעם ההיא שהשתקתי את הרצון שלי רק כדי לרצות. והראש היה במקום אחר כשהגוף עדיין היה שם, סוג של ניתוק גוף ונפש. ואחרי - הרגשתי כמו אונס, אבל אונס מרצון. מסתבר שיש כזה דבר אונס מרצון. וברגע הראשון שיכולתי ברחתי למקלחת ורק שם, מתחת למים החמים שמסווים מה קורה לי באמת, רק שם הרשיתי לעצמי לבכות לעצמי. 

ובכל זאת נשארתי והמשכתי להאבק על זה, על מה בדיוק? ולמה?
אני ממשיכה לשאול את עצמי...

מספיק לשים חזיה יפה ומיוחדת

כזו בצבע מיוחד

כזו שמרימה, מזקיפה,

כזושאני נהנית להסתכל עליה.

גם אם היא מתחת לחולצה, גם אם לא רואים

מספיק שאני יודעת

סוד ביני לבין עצמי 

שגורם לי להרגיש מחויכת, סקסית,

רק ביני לבין עצמי

זה מספיק.

זה הגיע תוך כדי הכנת כוס התה היומית

כשריח הוניל מתפזר בחדר.

הבדידות מאד קשה.

*** אזהרה - פרסום זה יהיה קשה לקריאה וצפיה, במיוחד לזכרי הכלוב. הכניסה אליו הינה על אחריותכם בלבד.

 כותבת הפוסט לא תישא באחריות כלשהי לנזק כלשהו שייגרם בצורה ישירה ו/או עקיפה למי שנכנס ו/או קרא ו/או הבין את האמור בפרסום הזה.  

לזכרים הנמצאים כאן (זכרים במובן שולט ו/או נשלט)  יש שיטות מוזרות להתחיל שיחה או לחתור למגע. שיטות המבוססות על ... על כלום בעצם.
סוג של זריקת חכה אולי תבוא דגה מספיק סתומה לנגוס בפתיון.

משפט פתיחה: את כותבת מאד יפה. הבלוג שלך נוגע ללב

באמת? שואלת מה מהפירסומים נגע בו במיוחד.
אין לו מושג . ברור שאין, הוא לא קרא מילה  או קרא ולא הבין, או מה זה משנה מה כתוב בו? העיקר מצאנו משפט פתיחה.

משפט פתיחה: נשמע מהבלוג שלך שאת עוברת תקופה קשה.

ואללה חשבתי שמישהו הבין משהו. אבל מיד אחר כך מגיעה ההצעה להיות לי לכתף תומכת/אוזן קשבת/יועץ.
באמת תודה. יש לי את הפסיכולוגית  שלי שאני משלמת לה מאות שקלים כל שבוע רק כדי לקחת את התפקיד הזה.

משפט פתיחה: אני אתן לך משימות, חושבת שתעמדי בזה?

נו טוב, גילוי נאות: זה לא היה בדיוק משפט הפתיחה. זה הגיע במשפט השלישי.
אני מאמינה ב"אדונות" מסוג אחר. כזו שמגיעה לאחר הכרות מספיקה כדי לוותר על השליטה ולתת אותה למישהו אחר. עד לשלב הזה השליטה בידי ואני עומדת במשימות רק אם זו מישרה שמשלמת לי הרבה, הרבה, הרבה מאד כסף לעמוד במשימות.

משפט פתיחה (למעשה הוא חוזר על עצמו בתדירות די מעצבנת.  סביר להניח שאני לא היחידה שמקבלת אותו): להביא לך גלידה גולדה?  אני רוצה להיות הנהג שלך / המנקה שלך / העוזר האישי ... 

תודה רבה אך לא. אם אצטרך בעל מקצוע או וולט -  אזמין אחד כזה ביוזמתי באמצעים הרגילים ולא מתוך חובבני הכלוב.

משפט פתיחה: החג שלך כבר עבר / באיזה מילוי את? / עשית לי חשק לפחמימות ...

בנאלי.

אעצור כאן. זה נהיה ארוך מהאורך הממוצע של הפירסומים שלי.
מי שהבין עד לכאן - כבר הבין.  מי שלא הבין עד לכאן - לא יבין ממילא גם בהמשך...

1. אני אוהבת לנהוג.

השכיחו את זה ממני, קצת המאיסו את זה עלי, אבל לאחרונה אני מגלה את התענוג הזה מחדש.

2. לפעמים כיף לנקות את הבית

לא כי חייבים או כי מישהו צריך (וכנראה זאת אני) אלא כשעושים את זה מתוך רצון, אהבה עצמית. להתרווח אחרי מקלחת בסיום הנקיון, להסתכל ולנשום עמוק, זאת חוויה מכוננת.

3. ללמוד להרפות

משהו שאני רק בתחילת הדרך שלו. להפסיק את המרוץ להספיק, להשיג, להצטיין, להוכיח.

אפשר לפעמים לעצור לנשום ולהנות מהרגע...

4. לחדד את חוש השמיעה

להתהלך בלי אחד החושים זו נכות. ואני, את חוש השמיעה איבדתי, הכוונה לחוש השמיעה שמקשיב לי. 

וכשחסר חוש אחד כל שאר החושים לוקים בחסר: הריח, הטעם, הראיה.

לאט לאט מגדלת מחדש את חוש השמיעה לעצמי.

5. לומדת מחדש סדר עדיפות

משהו השתבש בענין הזה וצריך לעשות סדר. אני חשובה מספיק ואיני אחרונה בתור.

כי רק ממקום כזה נפתח צוהר גם לדברים אחרים.

כי לפעמים צריך לקחת פסק זמן. 

לכבות שעון מעורר

לעצור את הגלגלים שמסתובבים בלי הפסקה בראש

לחשוב רק על עצמי

לשתות וודקה אשכוליות או מוחיטו?

ים או בריכה?

לפני או אחרי שנ"צ?

לפנק את עצמי במשהו. להפתיע את עצמי.

לחשוב רק על עצמי

לא לחשוב בכלל. ואקום מוחלט.

כי לפעמים צריך לקחת פסק זמן מהחיים, כדי לתת מקום לחיות את החיים.

משפטים הוחלפו ואז זה נחת עלי. נשאלה השאלה "אז מתי חוזרים לחיות?" 

אני מודה שהשאלה קצת הפכה אותי, מכילה בתוכה כל כך הרבה שאלות.

חוזרים

מה זה חוזרים? לאן חוזרים? מה שהיה בעבר אלו חיים שמתו. נעלמו. לא חוזרים אליהם לעולם, ולא לחיים שכמותם, לפחות לא לחיים שמכילים סממנים מסוימים.

לחיות

מה זה לחיות? מה זה מכיל בתוכו?

לשמוח? לקום כל בוקר בתקווה? לתת מקום לאדם נוסף בחיי? לחוות רכבות הרים של ריגושים אך גם נפילות?

מתי

זאת הראשונה במשפט אך היא צריכה להיות האחרונה, רק אחרי שממקדים את התשובות לשאר המילים: מה מהות החיים שיהיו.

ואני?

אין לי מושג.

כרגע יום רודף יום, משימה רודפת משימה, לא עוצרת לחשוב מה התשובות.

נכון המצב השתפר. כבר מסוגלת להקים את עצמי מהמיטה (לפעמים בקושי רב). כבר מסוגלת לצאת לעוד יום (וזה לא קורה בכל יום). כבר מטפלת בנושאים שדורשים טיפול (לא בכולם. עדיין מדחיקה את חלקם).

אך מעבר לאוטומט המחויב, אני לא רואה מטר קדימה. לפעמים כשאני מנסה לראות זה מפחיד כל כך ומייאש כל כך שעדיף לא להסתכל.

אז מתי חוזרים לחיות?

ערב החג מועברות ברכות בין האנשים, מעלה לי מחשבות ורצון לברך ביני ולעצמי.

לא רק לחג אלא לימים שיבואו מעכשיו והלאה.

שיהיו ימים של שלווה, של שקט ורוגע.

ימים של שגשוג וצמיחה.

הגשמת שאיפות ורצונות.

ובריאות הגוף והנפש.

אמן שיתגשם...

משהו שכתבה כותבת מוכשרת בבלוג שלה מסתובב לי בראש כבר כמה שעות. כמה נכון. כמה מדויק.

כי הכל בחיים זה ענין של מינון נכון ומדויק.

מתי לוקחים פסק זמן/חופשה/חוסר עשייה לעומת ימים של שגרה ועשייה בלתי נגמרת.

מתי מתפנקים במנה מושחתת ומפנקת בלי להתייסר לעומת ימים של תזונה בריאה.

מינון נכון של אלכוהול 

מינון נכון של קינקיות

מינון של ביחד לעומת לבד, מינון של חברים לעומת משפחה.

הטבע כבר מזמן לימד אותנו את חשיבות המינון. גשמי ברכה שיורדים לאט, בכמות נכונה, בתדירות נכונה, מחלחלים פנימה, לעומת גשמים בלתי פוסקים של שטפונות.

בדסמ גם הוא ענין של מינון. יותר מדי ונשלטת הכי רכה ומתמסרת תתקומם. בהתחלה זה מדגדג פנימה, רגש שמאד מהר מדחיקים כי הרי זה יסוד קיומה של כל נשלטת: לתת למרות כל הקשיים, ללחוץ עוד קצת את גבולות היכולת, לוותר על הרצונות/יכולות שלה למען אלה של השולט.

אך "לתת" חייב להתמלא במשהו, אחרת מתרוקנים מהר מאד.

כי הכי חשוב זה המינון בין "אני" לבין "אחרים". רק ממקום בו קיים "אני" חזק, יש אפשרות להיות שם למען אחרים.

ולכן הכל בחיים זה ענין של מינון נכון ומדויק .