|
|
|
אני מתגעגעת לנבוע שוב.
שמשהו יבער בי, יסתובב לי בבטן ובראש יחפש דרך החוצה,ינבע דרך האצבעות החוצה וישפך כאן.
שיהיה ענין, שיהיה ריגוש, שיהיה משהו שונה שעושה לי פרפרים וגורם לי לנבוע.
שיהיה ...
אך אין ...
והשגרה של הימים (שבוא נודה - הם לא להיט) נמשכת ונמשכת ונמשכת ...
ואין שום נביעה ...
פעם הייתי מתעטשת אחרת
זה היה נבנה בי, מתחיל בדגדוג קטן ומתעצם לאט לאט. עוד קצת וזה יוצא. עוד קצת,
ואז , כשאי אפשר יותר להחזיק - זה היה מתפרץ החוצה. כמו הר געש שיוצא ומטלטל את כולי.
ואחר כך מגיע השקט המוחלט. כמעט עילפון כמעט חוסר הכרה, עד שמתאוששים מזה.
היום כשכבר יש עיטוש
זה אחר לגמרי.
זה כמו עיטוש שמחניקים, כזה שלא מרגישים כמעט. כזה שהיה, בקושי הורגש, ועוברים הלאה.
הים לא נרגע, רק גאה וגאה
את אוספת לאט את גופך
אנשים שפגשת שהיו בשבילך
ובן רגע נשארת מול צילך
את היופי שלך, את הקסם שבך
לא תוכלי לחלוק עם כולם
הסתכלי מסביבך תאהבי את עצמך
ושמרי את נפשך לעולם
מהמרחקים שאת בורחת
לא ידעו דרך חזרה
שם את הולכת לאיבוד
במנהרה, בלי מטרה
והשחקים הם הגבולות
אל תיעלמי במצולות
כי אין תשובה טובה
לכל השאלות
הוציאי עכשיו מגירות מליבך
ורוקני רגשות משומשים
אולי תמצאי את אושרך, את כוחך
שקברת עם הזמן בשנים
(סגיב כהן)
מבדידות האנשים הופכים קשים
מעטים יוצאים ממנה נשכרים
יש הפוחד מהדממה
יש המגלה בה נשמה
... ואז החתול שלי הפסיק לגרגר
וזה נשמע כאילו זו הסיבה
שאבד הענין
הסיבה לחפש חתול ידידותי יותר.
אבל חשוב לזכור
כל חתול צריך סיבה כדי לגרגר,
צריך שיתניעו לו את הגירגורים.
הריק, למרות שמו, יש לו נוכחות.
יש לו אורך ורוחב,
יש לו עומק
והוא בעל משקל רציני.
למרות שנשמע שהריק הוא כלום ושום דבר, מסתבר שהוא בעל נוכחות משמעותית.
לאט לאט התחלתי לצאת מההלם ונכנסתי לשגרה אחרת. יש יגידו שזה נורמלי, אני עדיין תוהה מתי אחזור לעצמי הקודמת (שגם זה לא להיט אבל יחסית להיום- הלואי...)
-- נוסעת בכביש בינעירוני והעיניים כל הזמן ימינה ושמאלה, מחפשת איפה אפשר להסתתר אם תתפוס אותי עכשיו אזעקה.
-- מוצאת את עצמי הולכת עם הטלפון בבית, ביד או בכיס, רק לא להשאיר אותו איפושהו ולמצוא את עצמי בזמן אזעקה מחפשת איפה הנחתי אותו ומבזבזת זמן יקר בדרך לממ"ד.
-- כל פעם עוברת ובודקת לוודא שהדלת של הממ"ד נשארת פתוחה באופן קבוע והחלון סגור באופן קבוע.
-- מחשבת מתי בטוח להכנס להתקלח. אומרים שהשעה X:34 הכי בטוחה.
-- נכנסת למקלחת עם הטלפון הנייד מכוון לאפליקציה של פיקוד העורף. למקרה ולא אשמע את האזעקה בחוץ, לפחות אשמע דרך הטלפון.
-- מישהו נכנס לסופר ומצא את עצמו מחפש איפה המרחב המוגן? אני.
-- לא בא לי לשמוע אף אחד. גם לא לראות אף אחד. השקט שלי בחלל הפרטי שלי הוא ה"כיפת ברזל" הפסיכולוגית שלי.
-- חשק מיני? מה זה? אפילו מגע של רופא מפריע לי. חודר את ה"כיפת ברזל" האישית שלי (סעיף קודם)
בסוף, כשיגמר אני לא מצליחה לחשוב איך חוזרים למצב "נורמלי"
לקח לי שבועיים של הלם מוחלט כדי להצליח לסדר את האותיות המפוזרות בראש ובלב לכדי מילים או משפטים עם סדר כלשהו.
נכון, אני לא גרה בעוטף ולא במטולה. גם לא באשקלון שחטפה בגדול. ועדיין הלם מוחלט שעושה בי שמות.
לכאורה אני מתפקדת. לכאורה...
בפועל אני בחרדה קיומית רצינית. הרבה מעבר לטילים או אזעקות או פחד ממחבלים שיכנסו למקום הבטוח שלי.
משהו שמזכיר את ימי הקורונה רק הרבה הרבה יותר רציני ומפחיד. העצמה של פחדים שקיימים ומושתקים בימים רגילים וכעת, צפים להם מחדש ומרימים ראש.
הלבד הזה, שלפעמים נוח וחמים, מתעצם בצורה אחרת. אי אפשר לפרוק מועקות ובכי. אין חיבוק שירגיע פחדים אחרי יירוט שמרעיד את כל חלונות הבית.
ואם יקרה משהו? למי מודיעים בשעת חרום? מי יהיה להודיע? מי יהיה להביא דגימות dna? מי יסעד אם נפצעים?
כבר מזמן עברתי את השלב הנורמלי של הפחד ונראה לי שעברתי לשלב החרדה. אומרים שזה השלב לדבר עם איש מקצוע אבל בשביל זה צריך להשמיע קול, ואני? לא ממש מסוגלת כעת כי כל קול יוצא בבכי.
מתפקדת לכאורה, כבר אמרתי?
לכאורה...
** בבקשה בלי עצות. רק פרקתי**
לא קשור לימים הקשים האלה שעוברים על כולנו
ואולי בעצם הקשר היחיד הוא הצפייה בסדרות זבל במשך שעות כדי להשקיט את הרעש בראש ואת דפיקות הלב. שעות גם בלילה כי מי בכלל יכול לישון.
ואז מגיע המשפט הזה
כשאתה אוהב מישהו, משהו בך תמיד מת מפחד שיום אחד תאבד אותו.
לא קשור לימים האלה, אבל האמירה הזו מסבירה הרבה דברים מהעבר.
כן, גם בזבל לפעמים מוצאים פנינה.
אני חושבת לעצמי שמערכת יחסים גם היא מופעלת על פי חוקי הטבע.
צד אחד מייצר ואקום והצד השני ממלא. צד אחד לא עושה והצד השני עושה ללא סוף. צד אחד מוותר על עצמו והצד השני ממלא את הואקום הזה מיד, בעצמו שלו.
לכאורה מערכת יחסים מושלמת. האמנם?
תהיות של ימי חג, ימים בהם יש זמן לחשוב מחשבות פילוסופיות.
