לאהוב את עצמי

אבר קטן יש לו לאדם, מרעיבו - שבע, משביעו - רעב 

איך לומר...

שבעה מפוצצת!

לאט לאט אני לומדת להכיר את עצמי.

לומדת מקומות שהיו אפלים, מוסתרים מעין השמש, מוסתרים אפילו מעצמי.

נוגעת במקומות שאולי הגלידו אבל לא ממש, חושפת גלדים ומדממת מחדש.

וזה כואב, כל כך כואב, לגלות מישהי אחרת שאני לא מכירה. לא חזקה בכלל, לא קשוחה כמו שחושבים, כל כך לא איתנה והחלטית.  

כל כך לא מי שחשבתי שאני. 

מוזר שזה לקח כל כך הרבה זמן להתבגר ולגדל אישיות, ואולי בעצם לגלות אישיות שהיתה תמיד רק לא ידעתי עליה.

להכיר את עצמי מתוך כאב.

לפעמים נדמה לי שהחיים סביבי זורמים. קלילים. אינסטנט שכזה.

בקבוצת הטלגרם (כן, יש כזו) הודעות צצות : מי פנויה במרכז להערב? כמו להזמין ב get taxi  

פנוי נייד עם מיקום. ואללה? אתה לא גר אצל אמא וכבר יש לך רשיון ואוטו? או בעצם נייד זה גם קורקינט ...

ואני קצת אוטיסטית בדברים האלה. לא מתחברת. לא מדברת את השפה הזו. 

גם ברגעים בהם הצצתי החוצה מהקונכיה שלי, רגעים של "די להיות שבלולית", אני מתקפלת חזרה תוך דקות ספורות עוד לפני 2 משפטים.

אם כתבו לי "מה קורה" , בחיי איך עונים על זה?  לענות באמת מה קורה? זה בעצם מה ששאלת ?

רדוד לגמרי. חסר תוכן וענין.

או שזו רק אני שלא רואה מעבר ל "מה קורה". או לא רוצה לראות מעבר.

חשיכה.

עם החשיכה מגיע גם הפחד. הלא נודע מביא איתו חרדה מסוימת. הלא מוכר מכניס לדריכות, מה יהיה? איך יהיה?

כל צעד מחושב ומהוסס. כל קול מפחיד. הכל מאיים. לא ניתן לראות קדימה.

החושים מתחדדים בנסיון להגן על עצמך מפני מציאות לא ברורה ולא מוכרת.

הסתגלות.

עם הזמן מסתגלים. הראיה מסתגלת לחשיכה, שאר החושים מתרככים, מתרגלים למציאות אחרת.

מסתגלים ואפילו לומדים לאהוב את המציאות החשוכה, המגינה, המוכרת.

כמו סוג של רחם. סגור חמים ומגן. 

קרן אור.

קרן אור בוקעת לתוך החשיכה. העיניים לא רגילות, מנסות להתרגל לשנוי אפשרי במציאות המוגנת.

החושים מתחדדים שוב בנסיון להגן על עצמך. הראיה כבר לא רגילה לאור, הסינוור שוב לא מאפשר להכיר את השטח ולהתנהל בו בבטחה.

פחד חדש עולה,  פירצה בהגנה המוכרת.

כבר לפני שבוע קבענו. יום שני בבוקר...

חשבתי על זה, חששתי אבל אין ברירה, רוצים. צריכים. אפילו חייבים. ככל שהגיע הזמן התחילו פרפרים של פחד והתרגשות, אפילו שקלתי לקחת משהו להרגיע את עצמי.

נסעתי אליו בחשש לא קטן. נכנסתי בצעדים קטנים ומהוססים. הוא הצביע על המקום שעליו רצה שאתמקם ואני כמובן צייתתי בלי מילה.

בחדר נכחה עוד מישהי שאמורה היתה לעזור לו, הוא נתן לה הוראות ושניהם הסתובבו סביבי מתכוננים להתחיל.

נשמתי עמוקות והתכוננתי לבאות.

הוא כיוון אותי לזוית שתהיה נוחה לו, "תפתחי חזק", ואני מתכווננת ופותחת הכל רק שיהיה לו נוח.  

מנסה לנשום תוך כדי הפעולות שלו, לספוג את הכאב, להרגיע את עצמי, 

פותחת חזק אפילו יותר ונותנת לו להכנס פנימה ולעשות את העבודה. גם העוזרת שלו היתה שם משתדלת מדי פעם להרגיע אותי.

אחרי זמן מה זה נגמר.

נושמת עמוקות כשהוא אומר לי שאני יכולה ללכת ושאחזור בעוד שבוע.

אין אפטרקייר?

רופא שיניים.

שיחה אשר מובילה לשאלה כיצד אני מגדירה את עצמי.

שאלה נהדרת, בלי תשובה. אולי כי אני (איך אומר waze? ) מחשבת מסלול מחדש. העיגול מסתובב לו ומחשב ומחשב בלי להגיע לנתיב הנכון.

וכנראה זה גם תלוי מקום וזמן וסיטואציה והאדם שממול. כל כך הרבה משתנים שזה בלתי אפשרי לקבוע תוצר אחד.

ועדיין זה גרם לי לחשוב על הפעמים שבהם הגדרתי את עצמי כך או אחרת.

שפחה

כן היו ימים כאלה. ימים של טוטאליות עד כדי מחיקה עצמית.

ימים שבהם הייתי שפחה במובן משרתת. מרכינה ראש. מקבלת הכל.

מי שראה את הסדרה "סיפורה של שפחה" -  הייתי מרתה.

נשלטת

כן היו גם ימים כאלה. שהחליטו בשבילי בלי לשאול, לברר או להתחשב. נשלטת במובן של לקיחה.

היו ימים שזה היה לי נכון, והיו ימים שזה היה מקומם.

מתמסרת

מתמסרת במובן של נתינה. רוב הימים היו כאלה, בהם נתתי ונתתי ונתתי והמעין אינו יבש. עד שהתייבש...

מה גם שמתוך התמסרות קשה לצאת מהרגלים, לעבור מחסומים ולצאת מהתחפרויות.

מובלת

מובלת במובן "יש מי שמוביל". שלוקח את היוזמה והאחריות וההחלטות. אך איך אפשר להיות מובלת אם יש ספקות באחריות שנלקחת עלי?

להיות אני

מרוב בלבול אני מנסה ללמוד את עצמי מחדש, כבר לא יודעת מי אני ומה ההרכב הנכון. 

ואולי זה רק ענין של סמנטיקה?

תמצאו כאן הרבה פירסומים על עניני דאדי. לי באופן אישי זה לא עושה את זה.

אבל יש מי שאוהב את זה, כל אחד ומה שעושה לו, באמת לא שופטת. להיפך, מפרגנת לכל מי שמגשים את עצמו בכל דרך.

אבל כשפונה אלי מישהו שצעיר ממני ב... נו טוב לא נגיד את ההפרש אבל תאמינו לי שזה הפרש רציני, ומנסה לשכנע אותי שגיל זה רק מספר, נו באמת!

גיל זה הרבה יותר ממספר.

זו תפיסת עולם, חוכמת חיים, נסיון, שפה משותפת, וזה רק קצה קצהו של ההבדל.

ואז באה האמירה המפוארת "אני מבוגר לגילי" - אמירה של טינייג'ר (מילה שכנראה מסגירה את מרום גילי) ורק עושה אותך יותר ילד ממה שאתה מכריז על עצמך.

מאמי?   לא תודה, גם זה לא עושה לי את זה.

ובכלל, לא נתקלתי בצד הזה של המטבע, למה יש גברים שאוהבים צעירות בקטע של להיות דאדי, ונשים לעומת זאת אין להן קטע של מאמי ?

עדיין בונה את חיי, בשתי ידיי, לאט לאט

קצת קדימה קצת אחורה, זו התנועה. זו ההרגשה.

מתרגלת לחיים אחרים אבל עדין יש את הרגעים האלה שלבד זה לבד. מדי.

הרגעים שקורה משהו טוב ואין את מי לשתף, שישמח איתי.

הרגעים שקורה משהו קשה ואין את מי לשתף, שיקיף אותי, יבין אותי, ירגיע אותי.

אפילו רגעים בהם צריך להתמודד עם החיים וזו התמודדות שלי עצמי בלי לחלוק אחריות.

נכון, בסוף צולחים את כל הרגעים. האלה והאלה והאלה, אבל באיזה מחיר... 

הודעות ששולחים לי מדי פעם ושואלים את השאלה הניצחית "באיזה מילוי את?", בפעם הבאה אשקול לענות שאני במילוי של כל הרגעים האלה שספגתי לעצמי ונשארו רק בתוכי ולא יכולתי להוציא החוצה.

לאט לאט נאספות פיסות חיי ומתגבשת שגרה חדשה.

לומדת את הימים, השעות והדקות מחדש, לומדת הרגשה אחרת, לומדת תוכן אחר.

לאט לאט לומדת לחיות עם הצלקות. הן תמיד יהיו, לפחות הן לא מדממות.

היומיום שגרתי, אפשר לדעת כמעט בודאות מה יקרה עוד שבוע או עוד חודש. הכל שגרתי.

אין שום דבר מפתיע, אין תחושה של רכבות הרים, אין פרפרים, אין התנסות חדשה,

שגרע.

מסתבר שדמעות יכולות לזלוג פנימה.

רק אחרי שעות, רק כשנכנסתי לאוטו שלי מוגנת בקופסת הפח, בחסות החושך ומוגנת ב"לבד",  הרשיתי להן לזלוג החוצה.