לאהוב את עצמי

לאט לאט התחלתי לצאת מההלם ונכנסתי לשגרה אחרת. יש יגידו שזה נורמלי, אני עדיין תוהה מתי אחזור לעצמי הקודמת (שגם זה לא להיט אבל יחסית להיום- הלואי...)

--  נוסעת בכביש בינעירוני והעיניים כל הזמן ימינה ושמאלה, מחפשת איפה אפשר להסתתר אם תתפוס אותי עכשיו אזעקה.

--  מוצאת את עצמי הולכת עם הטלפון בבית, ביד או בכיס, רק לא להשאיר אותו איפושהו ולמצוא את עצמי בזמן אזעקה מחפשת איפה הנחתי אותו ומבזבזת זמן יקר בדרך לממ"ד.

--  כל פעם עוברת ובודקת לוודא שהדלת של הממ"ד נשארת פתוחה באופן קבוע והחלון סגור באופן קבוע.

--  מחשבת מתי בטוח להכנס להתקלח. אומרים שהשעה X:34  הכי בטוחה.  

--  נכנסת למקלחת עם הטלפון הנייד מכוון לאפליקציה של פיקוד העורף. למקרה ולא אשמע את האזעקה בחוץ, לפחות אשמע דרך הטלפון.

--  מישהו נכנס לסופר ומצא את עצמו מחפש איפה המרחב המוגן? אני.

--  לא בא לי לשמוע אף אחד. גם לא לראות אף אחד. השקט שלי בחלל הפרטי שלי הוא ה"כיפת ברזל" הפסיכולוגית שלי.

--  חשק מיני? מה זה? אפילו מגע של רופא מפריע לי. חודר את ה"כיפת ברזל" האישית שלי (סעיף קודם)

בסוף, כשיגמר  אני לא מצליחה לחשוב איך חוזרים למצב "נורמלי"

לקח לי שבועיים של הלם מוחלט כדי להצליח לסדר את האותיות המפוזרות בראש ובלב לכדי מילים או משפטים עם סדר כלשהו.

נכון, אני לא גרה בעוטף ולא במטולה. גם לא באשקלון שחטפה בגדול. ועדיין הלם מוחלט שעושה בי שמות.

לכאורה אני מתפקדת. לכאורה...

בפועל אני בחרדה קיומית רצינית. הרבה מעבר לטילים או אזעקות או פחד ממחבלים שיכנסו למקום הבטוח שלי.

משהו שמזכיר את ימי הקורונה רק הרבה הרבה יותר רציני ומפחיד. העצמה של פחדים שקיימים ומושתקים בימים רגילים וכעת, צפים להם מחדש ומרימים ראש.

הלבד הזה, שלפעמים נוח וחמים,  מתעצם בצורה אחרת. אי אפשר לפרוק מועקות ובכי. אין חיבוק שירגיע פחדים אחרי יירוט שמרעיד את כל חלונות הבית.

ואם יקרה משהו? למי מודיעים בשעת חרום? מי יהיה להודיע? מי יהיה להביא דגימות dna? מי יסעד אם נפצעים?

כבר מזמן עברתי את השלב הנורמלי של הפחד ונראה לי שעברתי לשלב החרדה. אומרים שזה השלב לדבר עם איש מקצוע אבל בשביל זה צריך להשמיע קול, ואני? לא ממש מסוגלת כעת כי כל קול יוצא בבכי.

מתפקדת לכאורה, כבר אמרתי?

לכאורה... 

** בבקשה בלי עצות. רק פרקתי**

לא קשור לימים הקשים האלה שעוברים על כולנו

ואולי בעצם הקשר היחיד  הוא הצפייה בסדרות זבל במשך שעות כדי להשקיט את הרעש בראש ואת דפיקות הלב. שעות גם בלילה כי מי בכלל יכול לישון.

ואז מגיע המשפט הזה 

כשאתה אוהב מישהו,  משהו בך תמיד מת מפחד שיום אחד תאבד אותו.

לא קשור לימים האלה, אבל האמירה הזו מסבירה הרבה דברים מהעבר.

כן, גם בזבל לפעמים מוצאים פנינה.

אני חושבת לעצמי שמערכת יחסים גם היא מופעלת על פי חוקי הטבע.

צד אחד מייצר ואקום והצד השני ממלא. צד אחד לא עושה והצד השני עושה ללא סוף.  צד אחד מוותר על עצמו והצד השני ממלא את הואקום הזה מיד, בעצמו שלו.

לכאורה מערכת יחסים מושלמת. האמנם?   

תהיות של ימי חג, ימים בהם יש זמן לחשוב מחשבות פילוסופיות.

מצב בו מתעופפים פרפרים, מלחיץ ומפחיד לא פחות ממצב בו לא מתעופף אף פרפר.

ממרחק הזמן אני מרשה לעצמי לחשוב על הדברים, להזכר, להדחיק פחות.

אני חושבת על התהליך שקרה מתחת לפני השטח. כמו לבה מתחת לאדמה שקטה. או יותר נכון כמו נסיון להשקיט את הדברים כלפי חוץ כשמתחת, מתרחשות להן הסערות.

הולכת אחורה בזמן ומנסה להבין איך קורה תהליך כזה. מסתבר שהוא קורה הרבה לפני שמבינים שהוא קורה, ואז גם כשמבינים - הרבה לפני שמרשים לעצמנו לומר שזה קורה.
היום אני מבינה שזה נגמר הרבה לפני שזה נגמר. הרבה הרבה לפני.

זה נגמר כבר בשלב ההתחמקויות והבריחה מהרגעים של הביחד, מדחיית הרגע לחזור הביתה, מבריחה לפעולות היום יום שמרחיקות אותי מהצורך בביחד ובאינטימיות החונקת.

זה נגמר כבר בשלב של הרגשת חוסר שביעות הרצון הכללית. הרי כשאוהבים שמחים לכל הזדמנות. אז מה קרה שם בעצם?

זה נגמר בעיקר בתחושת המגע. כאשר העור והגוף והנפש רגישים לכל מגע בין אם פיזי או נפשי. כמו עור חשוף או צלקת שמגיבים ומורגשים בצורה קיצונית לכל משב רוח. ואז אחרי שעוברים את שלב ה"מורגשים" מגיע שלב ה"לא נעים" וזה השלב שמתחילים להתחמק מהרגעים האלה, או אפילו לנשום לרווחה כשהם לא מגיעים.
וכדי שלא ליצור עימותים פשוט מדחיקים ומבליגים, זה הכי נורא, לעשות דברים שלא ממש רוצים רק כדי לרצות .

והיתה הפעם ההיא שהשתקתי את הרצון שלי רק כדי לרצות. והראש היה במקום אחר כשהגוף עדיין היה שם, סוג של ניתוק גוף ונפש. ואחרי - הרגשתי כמו אונס, אבל אונס מרצון. מסתבר שיש כזה דבר אונס מרצון. וברגע הראשון שיכולתי ברחתי למקלחת ורק שם, מתחת למים החמים שמסווים מה קורה לי באמת, רק שם הרשיתי לעצמי לבכות לעצמי. 

ובכל זאת נשארתי והמשכתי להאבק על זה, על מה בדיוק? ולמה?
אני ממשיכה לשאול את עצמי...

מספיק לשים חזיה יפה ומיוחדת

כזו בצבע מיוחד

כזו שמרימה, מזקיפה,

כזושאני נהנית להסתכל עליה.

גם אם היא מתחת לחולצה, גם אם לא רואים

מספיק שאני יודעת

סוד ביני לבין עצמי 

שגורם לי להרגיש מחויכת, סקסית,

רק ביני לבין עצמי

זה מספיק.

זה הגיע תוך כדי הכנת כוס התה היומית

כשריח הוניל מתפזר בחדר.

הבדידות מאד קשה.

*** אזהרה - פרסום זה יהיה קשה לקריאה וצפיה, במיוחד לזכרי הכלוב. הכניסה אליו הינה על אחריותכם בלבד.

 כותבת הפוסט לא תישא באחריות כלשהי לנזק כלשהו שייגרם בצורה ישירה ו/או עקיפה למי שנכנס ו/או קרא ו/או הבין את האמור בפרסום הזה.  

לזכרים הנמצאים כאן (זכרים במובן שולט ו/או נשלט)  יש שיטות מוזרות להתחיל שיחה או לחתור למגע. שיטות המבוססות על ... על כלום בעצם.
סוג של זריקת חכה אולי תבוא דגה מספיק סתומה לנגוס בפתיון.

משפט פתיחה: את כותבת מאד יפה. הבלוג שלך נוגע ללב

באמת? שואלת מה מהפירסומים נגע בו במיוחד.
אין לו מושג . ברור שאין, הוא לא קרא מילה  או קרא ולא הבין, או מה זה משנה מה כתוב בו? העיקר מצאנו משפט פתיחה.

משפט פתיחה: נשמע מהבלוג שלך שאת עוברת תקופה קשה.

ואללה חשבתי שמישהו הבין משהו. אבל מיד אחר כך מגיעה ההצעה להיות לי לכתף תומכת/אוזן קשבת/יועץ.
באמת תודה. יש לי את הפסיכולוגית  שלי שאני משלמת לה מאות שקלים כל שבוע רק כדי לקחת את התפקיד הזה.

משפט פתיחה: אני אתן לך משימות, חושבת שתעמדי בזה?

נו טוב, גילוי נאות: זה לא היה בדיוק משפט הפתיחה. זה הגיע במשפט השלישי.
אני מאמינה ב"אדונות" מסוג אחר. כזו שמגיעה לאחר הכרות מספיקה כדי לוותר על השליטה ולתת אותה למישהו אחר. עד לשלב הזה השליטה בידי ואני עומדת במשימות רק אם זו מישרה שמשלמת לי הרבה, הרבה, הרבה מאד כסף לעמוד במשימות.

משפט פתיחה (למעשה הוא חוזר על עצמו בתדירות די מעצבנת.  סביר להניח שאני לא היחידה שמקבלת אותו): להביא לך גלידה גולדה?  אני רוצה להיות הנהג שלך / המנקה שלך / העוזר האישי ... 

תודה רבה אך לא. אם אצטרך בעל מקצוע או וולט -  אזמין אחד כזה ביוזמתי באמצעים הרגילים ולא מתוך חובבני הכלוב.

משפט פתיחה: החג שלך כבר עבר / באיזה מילוי את? / עשית לי חשק לפחמימות ...

בנאלי.

אעצור כאן. זה נהיה ארוך מהאורך הממוצע של הפירסומים שלי.
מי שהבין עד לכאן - כבר הבין.  מי שלא הבין עד לכאן - לא יבין ממילא גם בהמשך...

1. אני אוהבת לנהוג.

השכיחו את זה ממני, קצת המאיסו את זה עלי, אבל לאחרונה אני מגלה את התענוג הזה מחדש.

2. לפעמים כיף לנקות את הבית

לא כי חייבים או כי מישהו צריך (וכנראה זאת אני) אלא כשעושים את זה מתוך רצון, אהבה עצמית. להתרווח אחרי מקלחת בסיום הנקיון, להסתכל ולנשום עמוק, זאת חוויה מכוננת.

3. ללמוד להרפות

משהו שאני רק בתחילת הדרך שלו. להפסיק את המרוץ להספיק, להשיג, להצטיין, להוכיח.

אפשר לפעמים לעצור לנשום ולהנות מהרגע...

4. לחדד את חוש השמיעה

להתהלך בלי אחד החושים זו נכות. ואני, את חוש השמיעה איבדתי, הכוונה לחוש השמיעה שמקשיב לי. 

וכשחסר חוש אחד כל שאר החושים לוקים בחסר: הריח, הטעם, הראיה.

לאט לאט מגדלת מחדש את חוש השמיעה לעצמי.

5. לומדת מחדש סדר עדיפות

משהו השתבש בענין הזה וצריך לעשות סדר. אני חשובה מספיק ואיני אחרונה בתור.

כי רק ממקום כזה נפתח צוהר גם לדברים אחרים.