|
|
|
כי לפעמים צריך לקחת פסק זמן.
לכבות שעון מעורר
לעצור את הגלגלים שמסתובבים בלי הפסקה בראש
לחשוב רק על עצמי
לשתות וודקה אשכוליות או מוחיטו?
ים או בריכה?
לפני או אחרי שנ"צ?
לפנק את עצמי במשהו. להפתיע את עצמי.
לחשוב רק על עצמי
לא לחשוב בכלל. ואקום מוחלט.
כי לפעמים צריך לקחת פסק זמן מהחיים, כדי לתת מקום לחיות את החיים.
משפטים הוחלפו ואז זה נחת עלי. נשאלה השאלה "אז מתי חוזרים לחיות?"
אני מודה שהשאלה קצת הפכה אותי, מכילה בתוכה כל כך הרבה שאלות.
חוזרים
מה זה חוזרים? לאן חוזרים? מה שהיה בעבר אלו חיים שמתו. נעלמו. לא חוזרים אליהם לעולם, ולא לחיים שכמותם, לפחות לא לחיים שמכילים סממנים מסוימים.
לחיות
מה זה לחיות? מה זה מכיל בתוכו?
לשמוח? לקום כל בוקר בתקווה? לתת מקום לאדם נוסף בחיי? לחוות רכבות הרים של ריגושים אך גם נפילות?
מתי
זאת הראשונה במשפט אך היא צריכה להיות האחרונה, רק אחרי שממקדים את התשובות לשאר המילים: מה מהות החיים שיהיו.
ואני?
אין לי מושג.
כרגע יום רודף יום, משימה רודפת משימה, לא עוצרת לחשוב מה התשובות.
נכון המצב השתפר. כבר מסוגלת להקים את עצמי מהמיטה (לפעמים בקושי רב). כבר מסוגלת לצאת לעוד יום (וזה לא קורה בכל יום). כבר מטפלת בנושאים שדורשים טיפול (לא בכולם. עדיין מדחיקה את חלקם).
אך מעבר לאוטומט המחויב, אני לא רואה מטר קדימה. לפעמים כשאני מנסה לראות זה מפחיד כל כך ומייאש כל כך שעדיף לא להסתכל.
אז מתי חוזרים לחיות?
ערב החג מועברות ברכות בין האנשים, מעלה לי מחשבות ורצון לברך ביני ולעצמי.
לא רק לחג אלא לימים שיבואו מעכשיו והלאה.
שיהיו ימים של שלווה, של שקט ורוגע.
ימים של שגשוג וצמיחה.
הגשמת שאיפות ורצונות.
ובריאות הגוף והנפש.
אמן שיתגשם...
משהו שכתבה כותבת מוכשרת בבלוג שלה מסתובב לי בראש כבר כמה שעות. כמה נכון. כמה מדויק.
כי הכל בחיים זה ענין של מינון נכון ומדויק.
מתי לוקחים פסק זמן/חופשה/חוסר עשייה לעומת ימים של שגרה ועשייה בלתי נגמרת.
מתי מתפנקים במנה מושחתת ומפנקת בלי להתייסר לעומת ימים של תזונה בריאה.
מינון נכון של אלכוהול
מינון נכון של קינקיות
מינון של ביחד לעומת לבד, מינון של חברים לעומת משפחה.
הטבע כבר מזמן לימד אותנו את חשיבות המינון. גשמי ברכה שיורדים לאט, בכמות נכונה, בתדירות נכונה, מחלחלים פנימה, לעומת גשמים בלתי פוסקים של שטפונות.
בדסמ גם הוא ענין של מינון. יותר מדי ונשלטת הכי רכה ומתמסרת תתקומם. בהתחלה זה מדגדג פנימה, רגש שמאד מהר מדחיקים כי הרי זה יסוד קיומה של כל נשלטת: לתת למרות כל הקשיים, ללחוץ עוד קצת את גבולות היכולת, לוותר על הרצונות/יכולות שלה למען אלה של השולט.
אך "לתת" חייב להתמלא במשהו, אחרת מתרוקנים מהר מאד.
כי הכי חשוב זה המינון בין "אני" לבין "אחרים". רק ממקום בו קיים "אני" חזק, יש אפשרות להיות שם למען אחרים.
ולכן הכל בחיים זה ענין של מינון נכון ומדויק .
אבר קטן יש לו לאדם, מרעיבו - שבע, משביעו - רעב
איך לומר...
שבעה מפוצצת!
לאט לאט אני לומדת להכיר את עצמי.
לומדת מקומות שהיו אפלים, מוסתרים מעין השמש, מוסתרים אפילו מעצמי.
נוגעת במקומות שאולי הגלידו אבל לא ממש, חושפת גלדים ומדממת מחדש.
וזה כואב, כל כך כואב, לגלות מישהי אחרת שאני לא מכירה. לא חזקה בכלל, לא קשוחה כמו שחושבים, כל כך לא איתנה והחלטית.
כל כך לא מי שחשבתי שאני.
מוזר שזה לקח כל כך הרבה זמן להתבגר ולגדל אישיות, ואולי בעצם לגלות אישיות שהיתה תמיד רק לא ידעתי עליה.
להכיר את עצמי מתוך כאב.
לפעמים נדמה לי שהחיים סביבי זורמים. קלילים. אינסטנט שכזה.
בקבוצת הטלגרם (כן, יש כזו) הודעות צצות : מי פנויה במרכז להערב? כמו להזמין ב get taxi
פנוי נייד עם מיקום. ואללה? אתה לא גר אצל אמא וכבר יש לך רשיון ואוטו? או בעצם נייד זה גם קורקינט ...
ואני קצת אוטיסטית בדברים האלה. לא מתחברת. לא מדברת את השפה הזו.
גם ברגעים בהם הצצתי החוצה מהקונכיה שלי, רגעים של "די להיות שבלולית", אני מתקפלת חזרה תוך דקות ספורות עוד לפני 2 משפטים.
אם כתבו לי "מה קורה" , בחיי איך עונים על זה? לענות באמת מה קורה? זה בעצם מה ששאלת ?
רדוד לגמרי. חסר תוכן וענין.
או שזו רק אני שלא רואה מעבר ל "מה קורה". או לא רוצה לראות מעבר.
חשיכה.
עם החשיכה מגיע גם הפחד. הלא נודע מביא איתו חרדה מסוימת. הלא מוכר מכניס לדריכות, מה יהיה? איך יהיה?
כל צעד מחושב ומהוסס. כל קול מפחיד. הכל מאיים. לא ניתן לראות קדימה.
החושים מתחדדים בנסיון להגן על עצמך מפני מציאות לא ברורה ולא מוכרת.
הסתגלות.
עם הזמן מסתגלים. הראיה מסתגלת לחשיכה, שאר החושים מתרככים, מתרגלים למציאות אחרת.
מסתגלים ואפילו לומדים לאהוב את המציאות החשוכה, המגינה, המוכרת.
כמו סוג של רחם. סגור חמים ומגן.
קרן אור.
קרן אור בוקעת לתוך החשיכה. העיניים לא רגילות, מנסות להתרגל לשנוי אפשרי במציאות המוגנת.
החושים מתחדדים שוב בנסיון להגן על עצמך. הראיה כבר לא רגילה לאור, הסינוור שוב לא מאפשר להכיר את השטח ולהתנהל בו בבטחה.
פחד חדש עולה, פירצה בהגנה המוכרת.
כבר לפני שבוע קבענו. יום שני בבוקר...
חשבתי על זה, חששתי אבל אין ברירה, רוצים. צריכים. אפילו חייבים. ככל שהגיע הזמן התחילו פרפרים של פחד והתרגשות, אפילו שקלתי לקחת משהו להרגיע את עצמי.
נסעתי אליו בחשש לא קטן. נכנסתי בצעדים קטנים ומהוססים. הוא הצביע על המקום שעליו רצה שאתמקם ואני כמובן צייתתי בלי מילה.
בחדר נכחה עוד מישהי שאמורה היתה לעזור לו, הוא נתן לה הוראות ושניהם הסתובבו סביבי מתכוננים להתחיל.
נשמתי עמוקות והתכוננתי לבאות.
הוא כיוון אותי לזוית שתהיה נוחה לו, "תפתחי חזק", ואני מתכווננת ופותחת הכל רק שיהיה לו נוח.
מנסה לנשום תוך כדי הפעולות שלו, לספוג את הכאב, להרגיע את עצמי,
פותחת חזק אפילו יותר ונותנת לו להכנס פנימה ולעשות את העבודה. גם העוזרת שלו היתה שם משתדלת מדי פעם להרגיע אותי.
אחרי זמן מה זה נגמר.
נושמת עמוקות כשהוא אומר לי שאני יכולה ללכת ושאחזור בעוד שבוע.
אין אפטרקייר?
רופא שיניים.
שיחה אשר מובילה לשאלה כיצד אני מגדירה את עצמי.
שאלה נהדרת, בלי תשובה. אולי כי אני (איך אומר waze? ) מחשבת מסלול מחדש. העיגול מסתובב לו ומחשב ומחשב בלי להגיע לנתיב הנכון.
וכנראה זה גם תלוי מקום וזמן וסיטואציה והאדם שממול. כל כך הרבה משתנים שזה בלתי אפשרי לקבוע תוצר אחד.
ועדיין זה גרם לי לחשוב על הפעמים שבהם הגדרתי את עצמי כך או אחרת.
שפחה
כן היו ימים כאלה. ימים של טוטאליות עד כדי מחיקה עצמית.
ימים שבהם הייתי שפחה במובן משרתת. מרכינה ראש. מקבלת הכל.
מי שראה את הסדרה "סיפורה של שפחה" - הייתי מרתה.
נשלטת
כן היו גם ימים כאלה. שהחליטו בשבילי בלי לשאול, לברר או להתחשב. נשלטת במובן של לקיחה.
היו ימים שזה היה לי נכון, והיו ימים שזה היה מקומם.
מתמסרת
מתמסרת במובן של נתינה. רוב הימים היו כאלה, בהם נתתי ונתתי ונתתי והמעין אינו יבש. עד שהתייבש...
מה גם שמתוך התמסרות קשה לצאת מהרגלים, לעבור מחסומים ולצאת מהתחפרויות.
מובלת
מובלת במובן "יש מי שמוביל". שלוקח את היוזמה והאחריות וההחלטות. אך איך אפשר להיות מובלת אם יש ספקות באחריות שנלקחת עלי?
להיות אני
מרוב בלבול אני מנסה ללמוד את עצמי מחדש, כבר לא יודעת מי אני ומה ההרכב הנכון.
ואולי זה רק ענין של סמנטיקה?
