ימים של חג מפנים את הראש שלי מטרדות היום הרגילות לתהיות פילוסופיות.
אני מגלגלת בראש את מהות השליטה...
את הגבול (העדין) שבין התמסרות אמיתית שמצמיחה ומספקת לבין נתינה אי סופית שמרוקנת.
את מי ששולט כאחד שרואה את עצמו בראש ובראשונה (ובאחרונה) לבין שולט שרואה גם את מי שמולו ועושה למענה מבלי שזה יפחית ממקומו.
עד כמה נשלטת שמוותרת על רצונותיה ובחירותיה למען הצד השני, זה מצב נכון. וכמה זה נכון לאורך זמן? ואולי זה נכון רק כשאת יודעת שהצד השני שומר על הרצונות שלך בעצמו.
ואם זה בכלל אפשרי לאורך זמן בלי מרווח נשימה ומתי מגיע הרגע בו את מרגישה נותנת ונותנת בלי סוף ובכל זאת מרוקנת. ובכל זאת את לא מספיקה אף פעם.
ובתחושה של לא מספיקה ולא מספקת - עד כמה אפשר בכלל עוד לתת.
ובתחושה שכזו - אם הוצלפת או ניסטרת או קראו לך בשמות - עד כמה זה עושה "טוב" או "רע" ? האם במצב כזה אפשר לשמור על ההקשר הטוב כשזה מגיע ?
אני תוהה אם זה המצב מה זה אומר על הנשלטת שנשארת שם בכל זאת עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה.
תהיות של חג. הרבה תהיות. בלי תשובות.