לאהוב את עצמי

הודעה שקבלתי לתיבה שלי עם מחמאה על הכתיבה, גרמה לי לחזור אחורה ולקרוא את עצמי.

זה כמעט ולא קורה, אני כותבת-שופכת וזהו. אולי רק עוברת שוב לוודא, כמו סוג של הגהה, וגם סוג של לוודא שלזה התכוונתי.

אבל הפעם קראתי הכל, פירסום אחר פירסום, אחורה במנהרת הזמן עד שנתיים וקצת אחורה.

את כל הגילגולים החל מהתקווה, דרך ההתפכחות עד להפנמה. את רכבות ההרים שהרגשתי. את הכאב הפנימי שהוצאתי החוצה ובעיקר את זה שכיוונתי אלי, לעצמי, פנימה.

קראתי עוד אחד ועוד אחד, והרגשתי איך זה אוחז בי בלב, בגרון. איך זה יוצא מעיניים.

חלק מהפצע מתחיל להתאחות, אך כמו בכל צלקת- התחושה נשארת אחרת, שונה, רגישה.

אומרים שצלקות לא משתזפות כמו עור בריא. תמיד נשאר סימן.