כבר לפני שבוע קבענו. יום שני בבוקר...
חשבתי על זה, חששתי אבל אין ברירה, רוצים. צריכים. אפילו חייבים. ככל שהגיע הזמן התחילו פרפרים של פחד והתרגשות, אפילו שקלתי לקחת משהו להרגיע את עצמי.
נסעתי אליו בחשש לא קטן. נכנסתי בצעדים קטנים ומהוססים. הוא הצביע על המקום שעליו רצה שאתמקם ואני כמובן צייתתי בלי מילה.
בחדר נכחה עוד מישהי שאמורה היתה לעזור לו, הוא נתן לה הוראות ושניהם הסתובבו סביבי מתכוננים להתחיל.
נשמתי עמוקות והתכוננתי לבאות.
הוא כיוון אותי לזוית שתהיה נוחה לו, "תפתחי חזק", ואני מתכווננת ופותחת הכל רק שיהיה לו נוח.
מנסה לנשום תוך כדי הפעולות שלו, לספוג את הכאב, להרגיע את עצמי,
פותחת חזק אפילו יותר ונותנת לו להכנס פנימה ולעשות את העבודה. גם העוזרת שלו היתה שם משתדלת מדי פעם להרגיע אותי.
אחרי זמן מה זה נגמר.
נושמת עמוקות כשהוא אומר לי שאני יכולה ללכת ושאחזור בעוד שבוע.
אין אפטרקייר?
רופא שיניים.