משהו שכתבה כותבת מוכשרת בבלוג שלה מסתובב לי בראש כבר כמה שעות. כמה נכון. כמה מדויק.
כי הכל בחיים זה ענין של מינון נכון ומדויק.
מתי לוקחים פסק זמן/חופשה/חוסר עשייה לעומת ימים של שגרה ועשייה בלתי נגמרת.
מתי מתפנקים במנה מושחתת ומפנקת בלי להתייסר לעומת ימים של תזונה בריאה.
מינון נכון של אלכוהול
מינון נכון של קינקיות
מינון של ביחד לעומת לבד, מינון של חברים לעומת משפחה.
הטבע כבר מזמן לימד אותנו את חשיבות המינון. גשמי ברכה שיורדים לאט, בכמות נכונה, בתדירות נכונה, מחלחלים פנימה, לעומת גשמים בלתי פוסקים של שטפונות.
בדסמ גם הוא ענין של מינון. יותר מדי ונשלטת הכי רכה ומתמסרת תתקומם. בהתחלה זה מדגדג פנימה, רגש שמאד מהר מדחיקים כי הרי זה יסוד קיומה של כל נשלטת: לתת למרות כל הקשיים, ללחוץ עוד קצת את גבולות היכולת, לוותר על הרצונות/יכולות שלה למען אלה של השולט.
אך "לתת" חייב להתמלא במשהו, אחרת מתרוקנים מהר מאד.
כי הכי חשוב זה המינון בין "אני" לבין "אחרים". רק ממקום בו קיים "אני" חזק, יש אפשרות להיות שם למען אחרים.
ולכן הכל בחיים זה ענין של מינון נכון ומדויק .
