ממרחק הזמן אני מרשה לעצמי לחשוב על הדברים, להזכר, להדחיק פחות.
אני חושבת על התהליך שקרה מתחת לפני השטח. כמו לבה מתחת לאדמה שקטה. או יותר נכון כמו נסיון להשקיט את הדברים כלפי חוץ כשמתחת, מתרחשות להן הסערות.
הולכת אחורה בזמן ומנסה להבין איך קורה תהליך כזה. מסתבר שהוא קורה הרבה לפני שמבינים שהוא קורה, ואז גם כשמבינים - הרבה לפני שמרשים לעצמנו לומר שזה קורה.
היום אני מבינה שזה נגמר הרבה לפני שזה נגמר. הרבה הרבה לפני.
זה נגמר כבר בשלב ההתחמקויות והבריחה מהרגעים של הביחד, מדחיית הרגע לחזור הביתה, מבריחה לפעולות היום יום שמרחיקות אותי מהצורך בביחד ובאינטימיות החונקת.
זה נגמר כבר בשלב של הרגשת חוסר שביעות הרצון הכללית. הרי כשאוהבים שמחים לכל הזדמנות. אז מה קרה שם בעצם?
זה נגמר בעיקר בתחושת המגע. כאשר העור והגוף והנפש רגישים לכל מגע בין אם פיזי או נפשי. כמו עור חשוף או צלקת שמגיבים ומורגשים בצורה קיצונית לכל משב רוח. ואז אחרי שעוברים את שלב ה"מורגשים" מגיע שלב ה"לא נעים" וזה השלב שמתחילים להתחמק מהרגעים האלה, או אפילו לנשום לרווחה כשהם לא מגיעים.
וכדי שלא ליצור עימותים פשוט מדחיקים ומבליגים, זה הכי נורא, לעשות דברים שלא ממש רוצים רק כדי לרצות .
והיתה הפעם ההיא שהשתקתי את הרצון שלי רק כדי לרצות. והראש היה במקום אחר כשהגוף עדיין היה שם, סוג של ניתוק גוף ונפש. ואחרי - הרגשתי כמו אונס, אבל אונס מרצון. מסתבר שיש כזה דבר אונס מרצון. וברגע הראשון שיכולתי ברחתי למקלחת ורק שם, מתחת למים החמים שמסווים מה קורה לי באמת, רק שם הרשיתי לעצמי לבכות לעצמי.
ובכל זאת נשארתי והמשכתי להאבק על זה, על מה בדיוק? ולמה?
אני ממשיכה לשאול את עצמי...
