הדיבורים האלה על סגר רביעי מביאים לי שוב את המחשבות האלה על מה יהיה, איך מתמודדים.
קשה לי להכיל את הפחד הזה להתמודד. לאו דווקא עם הקורונה, אלא עם כל מה שהחיים מזמנים וצריך להתמודד איתו.
הסגר שעומד בפתח כאילו מעצים את היום יום, את הקושי להכיל ולהתמודד עם החיים. לבד.
מצחיק, כי גם כשהיינו שניים הרגשתי שאני מתמודדת עם החיים לבד, אבל היה שם שקט כלשהו בידיעה שיש שם עוד מישהו. רק מעצם הנוכחות.
וכך כל דבר שקורה מביא לי מחשבות.
רוני דניאל נפטר בביתו לבד. חבר מצא אותו בבוקר- בא לחפש אותו כשלא ענה לטלפון. ואני חושבת לעצמי מה יקרה אם ... מי יהיה שם למצוא אותי למחרת בבוקר?
אנשים נדבקים בקורונה, נכנסים לבידוד, מרגישים לא טוב. ואני חושבת לעצמי מה יקרה אם... מי יסייע לי להביא דברים, מי יניע את האוטו שלא זז ימים בחניה ?
היום יום כשאתה לבד מרגיש הרבה יותר מעיק בבדידותו.