"הזמן מרפא" כך אומרים.
לא, הוא לא מרפא. הוא אולי מקהה את העוצמות, הוא משנה את הצורה בה אנו מרגישים וחווים את הענין, אך הוא בהחלט לא מרפא.
עם הזמן עברתי טרנספורמציה של התחושות. החל בהכחשה מוחלטת, דרך תקווה, דרך כעסים , דרך עצב עמוק. אולי אפילו הגעתי להשלמה...
תחושות מפנות מקומן לתחושות אחרות. תחושה אחת נשארת שם תמיד, ואולי בעוצמות חזקות יותר ככל שעובר הזמן. תחושת הכעס. לא עליך ולא על מה שקרה אלא בעיקר כעס עצום על עצמי.
כושילראבק!!! הכל היה ברור כבר מהתחלה, סימנים כאלה ואחרים, אפילו דברים שלא הייתי אמורה לדעת ובכל זאת ידעתי - את הכל הדחקתי. הכל בשם התקווה העיוורת שזה מקרי, שהאמת היא אחרת. שאני מפרשת לא נכון בעוד שהאמת שלך היא האמת הבלעדית. עד כדי כך - שכבר הפסקתי להאמין לעצמי.
ואני בכלל אדם חזק, בעלת אינטואציה טובה, יודעת לנתח את המציאות בצורה נכונה ויסודית - איך קרה שככה הפסקתי להאמין לעצמי? מסתבר שהאהבה עיוורת ובעיקר מטמטמת.
אני כל כך כועסת על עצמי על זה!
אני מטומטמת! ואת זה הזמן לא ירפא!
