לאהוב את עצמי

למדינת הכלוב אפשר להכנס רק עם דרכון. הרשמה קצרה. תמונה לדרכון (תמונת פרופיל) ויצאנו לדרך.

למדינת הכלוב יוצאים ונכנסים, בכל פעם חותמת בדרכון מסמנים את המעבר מאחד לשני, כמו גולגלות תלויות על חגורה.

במדינת הכלוב מדברים כלובנית. שפה אחרת שאינה תמיד ברורה לאנשים ממדינות אחרות.

לא רק כלובנית נהוגה במדינת הכלוב, גם נוהגים ומסורת שהתגבשו במשך השנים מועברים מדור לדור. "והגדת לבנך".

וכמו בסדר פסח, במהלך הדורות משתנה קצת המסורת, מקבלת אינטרפרטציה עדכנית.

הקולרים כבר מקבלים משמעות אחרת. אנשים מקלרים עצמם למזגן או לכוס קפה או לאגו שלהם.

הסשנים לאו דווקא נעשים מתוך עומק אלא כי צריך פשוט לפרוק חשקים פיזיים. כמו לגרד באוזן או להוציא התעטשות שנבנתה כבר שעה וחיכתה לצאת.

השיחות לפעמים בעומק שלולית, ומה כבר אפשר למצוא בשלולית... מקסימום סרדינים. בטח לא לוויתן או איזה דג טונה נחשב.

במדינת הכלוב המטבע המקומי עובר לסוחר בדמות של קניית מנוי זהב תמורת... תמורת מה בעצם?

באיטליה מלקקים ג'לטו. ובכלוב? נעלי בלינסטון או מגפי עור שחורות.

ואוכל הרחוב המקומי ? זו בולעת ההיא אוכלת בתחת. אוכל אותנטי שגם הוא עובר כמתכון מאחת לשניה.

העיקר להסתיר את הרגש שיש לכל תייר איתו הגיע מארץ מוצאו המקורית. העיקר להראות את הפוזה הקשוחה אטומה ודורשת כי שולט רגיש זה לא IN.

עוטים פוזה שמתאימה למקום ולאוכלוסייה המקומית כדי להיטמע. כדי להיות מקומי. שלא יראו שאתה מארץ זרה.