לפני 3 שנים. 15 בנובמבר 2021 בשעה 19:29
לאט לאט נרקמים הקורים סביב הנפש. שכבה אחר שכבה אני עוטה על עצמי.
כמו קור עכביש דק ועדין שעוטף ועוטף ועוטף ומחזק את השכבה המכסה את הנפש.
מגינה עליה מכל נגיעה.
מגינה מכל פגיעה שיכולה לקרות.
שכבות שהופכות קשיחות. שריון. שגורמות לברוח מכל נגיעה אפשרית ברגש. בנפש.
לאט לאט נרקמים הקורים סביב הגוף. קורים דקים בלתי נראים נטווים להם באופן מטאפורי אך לגמרי מציאותי.
משנים בי את היכולת לחוש. את היכולת לרצות.
מונעים ממני שחרור עצמי. אפילו הנאה אמיתית.
ואני תוהה אם אפשר בכלל להשתחרר מהקורים האלה או שהם נועדו להמשיך ולעטוף אותי.
כמו מומיה חנוטה בנפש ובגוף.
