יש משהו חזק ומושך במיוחד בהחפצה פומבית. לא מדובר כאן רק על השפלה. זהו מופע של שליטה טוטאלית, שבו אני לוקחת את הנשלט שלי ומציבה אותו מול העולם כפי שאני בוחרת. הוא כבר לא אדם- הוא שולחן, הוא קנבס, הוא צעצוע. הוא הכל, והוא כלום, והוא שלי.
החפצה פומבית היא דרך להבהיר לו את מקומו ואת חשיבותו, לא דרך המילים שאני לוחשת לו באוזן, אלא דרך המבטים, הצחוקים, והידיים של אנשים אחרים. זו לא עוד סצנה אינטימית שמתרחשת בחדר סגור. זה עולם שלם שמביט ומחייך, ולעיתים גם צוחק, ובעיניי זו ההוכחה האולטימטיבית של כניעה.
קחו לדוגמה מפגש חברי בבית פרטי, ערב שגרתי לחלוטין. כולם יושבים בסלון, מוזיקה מתנגנת ברקע, משקאות נמזגים, ואז אני מחליטה: “לא צריך שולחן.” בעדינות, אני מורה לו לכרוע על ארבע מול הספה. ביד בטוחה אני מניחה עליו מגש עם כוסות, יודעת היטב שהוא לא יזוז אפילו מילימטר. שיחות ממשיכות להתנהל סביבנו, כאילו אין שם אדם על הרצפה. המבט שלו נשאר מושפל, הגוף שלו מתוח, וכל כולו מרוכז במשימה אחת: להיות שימושי לי ולסובבים אותי. הוא כבר לא נשלט. הוא רכוש.
בואו נדמיין מסיבה רועשת ומלאה באנשים. אני בוחרת עבורו את הבגדים בקפידה, כאלה שישימו אותו בדיוק בגבול שבין תחכום להשפלה, אולי חליפה מכופתרת מדי, אולי משהו צמוד מדי, או חשוף מדי, אבל לעולם לא "סתם". משהו שגורם לאנשים להסתכל, לשאול שאלות, לצחוק, ואולי גם לחשוב לעצמם, “מה בדיוק קורה כאן?” אני מחליטה ללכת צעד קדימה: מוציאה טוש מכיסי, ומתחילה לכתוב על עורו. מילים, סמלים, אולי ציורים גסים. ואז, בלי להסס, אני מושיטה את הטוש לאדם קרוב. “תורך,” אני אומרת, בצחוק קליל. פתאום הוא הופך ללוח ציבורי. כל אחד כותב, משאיר חותם, מותיר סימן. הוא לא שייך רק לי עכשיו. הוא שייך לרגע, למקום, לכל הנוכחים. ובכל פעם שאצבע נוגעת בו, בכל פעם שדיו חדש מכתים את עורו, אני רואה את עיניו מביטות בי ומבינות: כל זה למעני.
החפצה פומבית היא לא רק משחק. היא הצהרה. היא מקום שבו אני דורשת, והעולם רואה. היא מקום שבו אני מציבה אותו במרכז, במלוא פגיעותו, מתוך ידיעה שהוא סומך עליי לחלוטין. יש בזה משהו משחרר גם עבורו וגם עבורי. הוא מבין שהערך שלו לא נמדד ביכולת או במראה, אלא בכמה שהוא מוכן לתת. ואני נהנית לראות אותו ממלא את תפקידו בצורה מושלמת, כזו שמעלה אותי למקום גבוה יותר, רחוק יותר, עוצמתי יותר.
ברור לי שזו פרקטיקה שלא מתאימה לכל אחד, ויש כאלה שעלולים למצוא בה איום או חוסר נוחות. זו לא סתם סצנה, אלא אירוע שדורש המון אמון, חיבור וקשר עמוק. הנשלט צריך להרגיש בטוח לחלוטין תחתיי, לדעת שאף מבט או מילה מבחוץ לא יוכלו לערער את המקום שלו איתי. ואני, בתור השולטת, חייבת לוודא שכל צד מעורב מבין את הגבולות, שומר על ההסכמה המשותפת, ומכבד את המרחב הזה שאנחנו יוצרים יחד.
אבל עבורי, אין דבר יותר מרגש מהרגע הזה שבו אני מחזיקה את העולם בידיי. כשהוא שם, חשוף, פגיע, ומוכן להפוך לשולחן, לקנבס או לצעצוע רק כי ביקשתי. זו השליטה שלי, זו החוזקה שלי, וזה מה שמציב אותי מעל הכל.