Storm

למה?

קחו משהו יותר טוב 

צולם במפרץ סן דייגו בקליפורניה 

כמו עיר גדולה 

כשאני כבולה 

במסירות כנועה,

משהו בתוכי מתרכך ונרגע.

זה נראה כמו כליאה מבחוץ, 

אבל בשבילי זה מרגיש כמו שחרור.

משקל הקולר אינו נטל,

זה תזכורת שאני שייכת,

שאני מוחזקת,

שאני לא צריכה להנהיג או להחליט או לשמור על עצמי.

במרחב הזה אני חופשיה.

חופשיה להיכע,

חופשיה לשחרר שליטה,

חופשיה למסור לו את השליטה,

חופשיה להקדיש את עצמי לחלוטין לרצונו, להנאתו.

המגבולות משתיקות את הרעש במוחי,

הן מסתירות את הצורך לבצע כוח או עצמאות.

אני לא צריכה להיות אחראית -

ולא צריכה לשאת באחריות.

אני פשוט צריכה להתקיים בשבילו.

קשובה, 

צייתנית,

פתוחה,

כל תנועה קטנה הופכת מכוונת.

כל נשימה מרגישה בעלת מטרה.

המיקוד שלי מצטמצם אליו,

לקולו,

למגעו,

לאישורו.

יש סוג מוזר של העצמה בכניעה הזו.

בחירה לכרוע ברך,

בחירה להיכנע.

בוחרת לבטוח בו מספיק כדי לתת לו את הסמכות עלי.

הקולר הופך לסמל של מסירות,

של מחויבות,

של מתן את עצמי במלוא ללא היסוס.

הוא מייצג לא חולשה.       - 

                                                 אלא נכונות.

עצירה,

בלימה,

איפוק,

אני לא לכודה -

אני נתבעת,

בכניעה

לא מצטמצמת -

                                            אני מוגדרת.

החופש שאני מרגישה נובע מכך שאני כבר לא מתנגדת למה שאני הכי רוצה:

לתת את עצמי לחלוטין 

ולמצוא שלווה בכניעה הזו.

נכנסתי לחנות הפארם 

הריח העדין והטוב קידם את פני 

וראיתי סבון

לא יודעת מעולם לא הרחיתי היפי

מלוכלך.

הריח נעים מאוד 

לא יודעת למה הם פירסמו את זה

אם הם רוצים למכור את המוצר. 

קארמה

היא ביצ'

תלוי מי שואל.

אני ממש לא שמחה 

אני לא נקמנית.

אז עשו משהו שפגע בי 

עברתי 

שכחתי 

המשכתי הלאה.

שכחתי 

ועכשיו נחשפתי למידע 

בנוגע לבן-אדם שהיה שותף לפשע.

משהו שהאדמה רעדה תחתיו.

אז באמת אני לא נקמנית 

לא שמחה לאיד

אבל מה שהייתי צריכה זה לחכות בסבלנות.

כי קארמה 

היא אולי בת zונה 

תלוי למי.

אני לא מתגעגעת,

אני לא צדה,

אני לא בורחת.

הקשת אינה נשק 

זה מתח,

זה נשימה,

זה המרחב השקט בין הרצון לכניעה.

הירכיים שלי מציירות את העקומה,

עמוד השדרה שלי מחזיק את הדממה.

הצל שלי זז לפני.

אני לא מכוונת ללב

אני הופכת לסיבה שהוא דוהר.

אור חותך את הצללית שלי כמו וידוי.

ניגודית מנשקת כל קו בגופי.

כוח במסווה של רכות. 

שליטה עטופה בחום.

מרגישה את האנדורפינים זורמים בדם

זה הרגשה עילאית 

חום מציף אותי 

תחושת אופוריה 

אבל תמיד זה לא מספיק 

צריכה עוד והרבה.

גם כשאני מגיעה לפסגה 

ועברתי עוד אתגר 

כובשת אותה, יש עוד פסגה שצריך לעבור דרכה,

יותר גבוהה, יותר עוצמתית.

יותר ויותר 

לא יכולה לנוח 

כל הזמן הגוף והראש פועלים.

אני מאתגרת את הגוף 

ןלפעמים אני לא מקשיבה לו.

זה כבר עיניין של התמכרות 

של אובססיה.

גם כשאני נתקלת בקיר,

אני מנסה לנפץ אותו כדי להתקדם,

שהוא לא יהיה מכשול עבורי להשגת עוד מטרה.

אז אני יודעת לפתוח רגליים 

וגם לסגור אותם שצריך.

בכל זאת צריכה עזרה לעשות שפגאט

יש לילות שלא צריכים מילים, הם פשוט קורים.

האוויר נהיה כבד יותר, השקט הופך לטעון, 

ושינינו יודעים שמשהו עומד להתפתח.

האהבה,

האמון 

המשיכה המגנטית שגורמת למציאות לטשטש קצת.

הרחוב זוהר מתחתינו,

השמיים נראים כמו צבע שנשפך,

לרגע קשה לדעת אם אנחנו ערים או חולמים.

זה היופי בזה, בין אמיתי ללא אמיתי,

מגע וכמעט.

לא רודפת אחרי לילות כאלה 

הלילה מוצא אותי.

כששנינו מסתדרים מספיק כדי לבעור בשקט, 

לשכוח הכל חוץ מהחום שבינינו.

החשמל האיטי שמזמזם מתחת לעור.

הרגע חסר הנשימה שקיים רק בין שתי פעימות לב.

סוג החיבור שמרגיש כמו אומנות.

חלקים שווים פיתוי ועדינות.

געגוע ומגע.

כימיה ושקט.

ונצרב לנצח בזכרון

ורק אני לא יכולה להחליט בין אם זה היה אמיתי 

או חלום.  

 Valentine  וזה 

שליח הביא לי את זה 

זר מושקע מחמם את הלב 

אז 

Happy Valentine's  Day 

היא הרגישה בטוחה וזה לבד כמעט שבר אותה.

כי בטיחות לא היה משהו שהיא אי פעם קיבלה...

זה היה משהו שהיא למדה לחיות בלעדיו.

זה משהו שהיא הפסיקה להאמין בו.

במבט לאחור 

הכל היה הריסות 

ידיים שהחזיקו מדי או בכלל לא.

אהבה שהבטיחה ונעלמה.

דלתות שלא הובילו לשום מקום.

שום דבר מזה לא היה הוא 

שום דבר מזה לא הכין אותה  בשבילו.

הוא לא רק נגע בה.

הוא הגיע למקומות שהיא קברה, נעלה ושכחה איך קוראים להם.

הוא לא רק דיבר 

דבריו נחתו ונשארו.

לא היתה צריכה להישאר חדה 

לא היתה צריכה לשרוד כל שניה.

.

היא יכלה להתפרק ועדיין להיות מוחזקת.

שתיקתה היתה הכוח שלה.

המקום היחיד בו הגוף שלה סוף סוף השתחרר.

היו לילות שלא נשאר לה כלום.

אין כוח, אין תשובות, אין מאבק.

ועדיין הוא היה שם, 

ידיים יציבות.

אהבה בלתי נלאה.

פעם היא האמינה שהיא לא צריכה אף אחד 

וזה הרגיש לה כמו כוח.

היא לבשה את זה כמו שיריון 

עד שהוא נכנס והוריד אותו.

בלי לבקש רשות, בלי כוח -

והראה לה שהיא לא צריכה אותו.

לא היתה חולשה.

וזאת האמת.

הזמן נעלם בזרועותיו

לא בגלל שזה היה מושלם -

אלה בגלל שזה היה אמיתי.

כי אהבה הכאיבה והבריאה בו זמנית.

כי התשוקה בערה לאט ועמוק ומכלה.

והיא ידעה

בעצמותיה, בצלקות שלה, במקומות שעדין כאבו.

שכאן היא נשארת. 

היא תבלה את שארית חייה 

אוהבת אותו.

נראה ששרדה כדי להיות.