נויה של הלילה...

לצום או לא לצום זאת השאלה...

אני חושבת שמאז שאני זוכרת את עצמי אני צמה, מקיימת את כיפור כהלכתו,
לא עושה שום הנחות לעצמי
הכי אוהבת את הלילה של לפני כיפור, אמא מעירה אותי בסביבות שתיים לפנות בוקר,
הולכים לבית כנסת לסליחות, התרת נדרים, מתפללים, מבקשים.
ואני לא אחת ששומרת מצוות, או כשרות, אבל ביום הכיפורים יש משהו שמחבר את האנשים לעצמם, זמן של חשבון נפש.

בשלוש השנים האחרונות לא צמתי וכל פעם מסיבה אחרת.

בפעם הראשונה זה היה בניו יורק יום סתווי כזה, נפגשנו כמה חברים והחלטנו שלא צמים. החלטה שלא ממש ברורה לי.
בפעם השנייה הייתה אצל חברה אי שם בשטחים גם אז, עשינו זוג או פרד אם צמים, היא ניצחה. לא צמנו.
ואת הפעם השלישית עשיתי אצל חבר, שלא רק שלא צמנו גם עשינו לנו מרתון של איזו סדרה שעד היום אני לא יודעת מה קרה לגיבורה אחרי שירו בה מספר פעמים..

והנה שוב כיפור בפתח והפעם אני בוחרת לצום למרות שיודעת שיהיה לי קשה.
שוב לילה לפני הולכים לבית כנסת.
שוב שוכבים במיטה כל היום (או רק חצי מהיום) כאשר כל סוגי העיתונים שביום חול לא הייתי מעיזה לדפדף בהם, פזורים סביבי.
שוב נפגשים עם אנשים שלא פגשתי שנים וזאת הזדמנות נפלאה.
שוב יומיים של ניתוק, של שקט.

והכי חשוב זמן לחשבון נפש...
זמן להסתכל קצת פנימה, לתוך הנשמה.
זמן לסלוח קודם כל לעצמך ואחר כך לאנשים שסובבים אותך.
זמן לקבל את מי שאתה על כל מה שאתה.
זמן לתת
זמן לקבל

זמן סליחות...

צום מועיל וגמר חתימה טובה..