כדי להרגיש טוב יותר עם עצמי, הלכתי לעשות לק ג'ל
השיחה הייתה נעימה ומצחיקה, גם כשהיא שאלה "מי האבא שבחרת?" אחרי שאמרתי לה שאני מביאה לבד.
אנע לא כועסת או מתבאסת על שאלות כאלו, זה נשמע לי טבעי, למי שלא חיה את זה.
"גם אני קראתי לו אבא בהתחלה" אמרתי לה "לקח לי רגע או שניים להבין שזה לא אבא, זה תורם זרע, DNA"
אח"כ הוספתי כמה משפטים על התורם, הדגשתי שהוא מאד חכם ונאה ובחרתי בו כי מאד אהבתי את התשובות שהוא נתן לשאלות שנשאל. "זה כמו לעשות עליו לייק בטינדר ולקוות שייצא מאצ'".
ואז היא הזכירה משהו נדוש שחוזר על עצמו בקב' מאמצחיק "גם אני קוראת לבעלי תורם זרע לפעמים"
גיחי.
אחר כך החלטתי שנוטלה תושיע ותעזור לי להרגיש טוב יותר, כי אין על אכילה רגשית. טעיתי. חוץ מדופק מואץ וסיפוק רגעי (מזכיר אורגזמה) לא קרה כלום.
אני גם בסרט תמידי וחשש מעליה במשקל. זה הדבר שאני חוששת ממנו, בינתיים רק הבטן שלי גדלה, כל השאר נראה סבבה.
מתי הציצים מתחילים לגדול? זה גם ממש מפחיד אותי. לא רוצה שהם יהיו ענקיים.
איזה מחשבות סתומות. אנוכיות.
אני מרגישה שהגוף שלי הושאל לצורך גידול חיים, ששום דבר לא שייך אלי, אני זרה לי. כמובן שאני מתבאסת על עצמי שאני לא נהנית משום דבר בהריון הזה. ואני כבר בחצי.
*
כל הזמן מסביבי אומרים לי שאני אהיה אמא מדהימה, ואיזו אמיצה אני, ואיזה כיף זה יהיה, וכמה אני ברת מזל שיש לי תמיכה מסביב.
ואני רק לרגע אחד, אחד, רוצה לעצור הכל ולומר
גם מי שאמיצה רוצה להניח ראש על מישהו לפעמים.
גם מי שאמיצה יש לה פחדים ויש בה הרבה עצבות.
גם מי שאמיצה רוצה לפעמים מישהו שיהיה אמיץ בשבילה, כשהיא כבר מאד מאד עייפה.
*
בתמונה, מצבי הקבוע, החל מחמש בערב, כרית בין הברכיים ובהייה בחלון / מסך טלויזיה
תכלס, הפתרון הכי טוב להרגשה מסריחה הוא תנועה.
יש לי שעה וחצי לתקתק את הבית, לשפוך אקונומיקה, לשטוף את הרצפה, לזרוק בגדים לכביסה עד לאימון פילאטיס.
תנועה היא הפתרון להרבה דברים.
רק צריך טיפה, טיפי, רצון.
הנה זה בא.