תמיד זה אני מולי

אני בעלת נכס, שאני משכירה בסכום נאה שמכסה את המשכנתא עם פלוס קטנצ'יק

אבל עדיין אני בחובות רציניים לבנק. מאד רציניים.

רציניים ברמה של כשנכנסת המשכורת אין לי יותר כסף למשוך כי הגעתי לאוברדרפט. 

אני עומדת להפוך לאמא בעוד כמה חודשים ומרגישה לפעמים שהעולם הזה גדול עלי. מרגישה נעורים נצחיים. מרגישה שחוץ מהרבה מאד אהבה אין לי הרבה מעבר לתת. 

אני דחיינית בלתי נלאית בכל מה שקשור לחיי האישיים אבל בעבודה אני אמייזינג. הכי מבצעת, הכי לא דוחה, הגרסה הכי טובה שלי. אבל בחיים האישיים? זה מבייש, זה באמת באמת מבייש אותי. איזה כאוס. 

*

הדייר החדש שייכנס לנכס המדובר, חתם היום על החוזה. הוא ממש חמוד. בחור טוב, משכיל, עיניים טובות. הוא התעניין בספרים על שידת הטלוויזיה. "הו, את חובבת את בוקובסקי"; הוא אמר בטון מחמיא. בלב עניתי "כשהייתי בת 22". 

"וגם יהודה עמיחי",  הוא המשיך להביט. "מר ורטיגו זה אחד הספרים שאני הכי אוהב";

"גם אני". עניתי. אחד מהספרים היחידים שקראתי פעמיים. 

חשבתי על זה אחרי שהוא הלך

על כמה זמן לא היה מישהו כאן ששם לב באמת 

לפרטים, או אלי. 

*

אני מורעבת. מורעבת ברמה של אם אני קמה אני נופלת מהרגליים. מעניין אם השליחים של וולט מקבלים טיפ על האכלת לקוחות? 🙄 

*עדכון: נזכרתי שיש פסטה! במקרר! הידד!