מבין תחביביי
להתפכח מאשליות
תמיד מלווה בצביטה ולפעמים זה כואב קצת יותר מצביטה
אבל אחרי זה אני חכמה יותר, תמיד חכמה יותר.
הלב שלי נסגר.
זה לא הסיפור הרגיל של נפגעתי יותר מדי פעמים ואני לא רוצה יותר.
זה סיפור על חוסר תקווה, על ניסיונות שכשלו. חוסר אמון שדבר טוב כזה יכול עוד לקרות.
זה סיפור על מישהי שהדבר שהיא הכי רצתה עבור עצמה לא התגשם לה. וניסיתי. והייתי. ואהבתי. וחוויתי. ופתחתי את הלב. והאמנתי.
לנסות לגעת שם, בלב הזה, מאד כואב.
כמו לדחוף אצבע למוגלה. לכתוב על זה כואב לי. רק לכתוב. כואב.
אין לי חלומות על זה יותר, כשאני חושבת על זה ליותר מדקה המוגלה מפעפעת. אין בזה טעם. לגעת במוגלה עושה זיהום גדול יותר.
אני לומדת להינות ממה שיש
מתקשורת טובה וחיובית עם המין השני
ממשחקים במין
מאינטימיות מסוימת כשזה מתאפשר
משיחות טובות, בלי כל הרומנטיקה
בלי לשמוע מילים יפות עלי. בלי לתת לך בחזרה.
זה לא קרוב
לא דומה
אבל זה טוב מסוג אחר
אין לי ברירה אלא לבחור בטוב
ולהנות ממה שקיים ואפשרי עבורי.