תמיד זה אני מולי

ביקרתי חברה שילדה לפני כחודשיים, היא בסטטוס דומה לשלי. 

היא נתנה לי את כל האמת וכל התורה, את רגעי הקושי ורגעי האושר. החזקתי את הבייבי הקטנה שלה וכל מה שעבר לי בראש הוא שבעוד שלושה חודשים אחזיק את הבייבי שלי, עברו בי כל מיני תחושות. כנראה שזו ההגדרה המדויקת לרגשות מעורבים. 

יצאתי ממנה עם שקית מלאה בבגדי גוף של ניו-בורן ולב כבד מאד, גרון חנוק. אני לא יודעת למה. אולי כי זה הופך לאמיתי מיום ליום. אולי כי אני מתה מפחד מהשינוי הגדול. אולי כי אני מרגישה שזה גדול עלי.

היא דיברה בעיקר על הקושי שלה שאין את בן הזוג אליו הייתה רגילה כל השנים הללו. 

אולי לי יהיה קל יותר מהבחינה הזו כי לי לא הייתה זוגיות כבר הרבה שנים. 

שוב הדמעות שחונקות לי את הגרון.

אני לא מתחרטת על הבחירה שלי. אני מאד מחכה לבואה של בייגלה שלי, כולם ממש מתרגשים ומחכים לה, ועדיין, אני נחרדת, ורועדת.

אני חושבת שזה קשור לכך שאני מרגישה מאד לבד בתקופה האחרונה, לבד בהקשר האינטימי. זה לא חלש להודות בכך שזה כל כך חסר לי. לשים ראש. או לתת לאיש לדאוג לי קצת. לפעמים. 

אני חוזרת על עצמי, זה מרגיש לי מאד מעורר רחמים. 

אני קמה לעשות דברים בבית, כי פעולה תציל מחידלון

עד שהקבב בפיתה שהזמנתי יגיע. איזה קרייב מוזר. 

הגיע הזמן להחליף לפוך כבר. זו משימה קשה במצבי הפיזי. ולהתקלח. ולבחור איזו פיג'מה מלטפת ונעימה. ולהתכרבל בתוך עצמי. 

סגור לתגובות בבקשה לכבד.

💜