אני חושבת שזה דיכאון. אני לא עושה כלום חוץ מלשכב על הספה כל הזמן. כל הפאקינג זמן. והכל עצוב ונמוך. אני מרגישה שאני חרא של גוף גידול לבייגלה, שהיא לא מקבלת ממני מספיק אהבה ותשומת לב וליטופי בטן. אין לי אנרגיה לעשות כלום. הכביסה מחכה לתלייה. הבית צריך שטיפה. אני צריכה לקנות דברים. הגיע הזמן לעצב את חדר השינה של התינוקת. אפס עשייה. אני שוכבת פה משש וחצי בבוקר ועושה כלום. גולשת באותם אתרים, קוראת את אותו הדבר, בוהה בטלויזיה, כואבת את הגוף.
אני יודעת שהרבה מזה קשור למצבי הפיזי, כשהכל חסר ומרוקן ברור שאין כוח לכלום. אני נחושה בדעתי לעשות עירוי ברזל בקרוב. ולקחת עוד ויטמינים. אבל עכשיו, אין לי כוח.
אני לא יודעת איך להתעורר מזה. מרגישה שלא יכולה לשתף את מי שקרוב אלי מחשש לאכזב כי אני אמורה להיות מאושרת הרי. אבל אני בעיקר בוכה ופוחדת מלא. מלא. משותקת. בקיצור, נמוגתי אל תוך הספה, מרגישה ששוקעת עוד ועוד פנימה. זו לא קריאה לעזרה, זה רק שיתוף, אוורור של המצב. איפשהו אני חייבת להיות אותנטית, אז כאן, בבלוג באתר בדסמי כשכבר אין לי שום קשר לבדסמ.
הכל עובר ג'נט. תחזיקי מעמד.
