תמיד זה אני מולי

היום הזה ניצח אותי. 

שיחת נזיפה מהבנק כי חזר תשלום שכר דירה בפעם המי יודע כמה השנה. מילא הייתה חריגה של 10 אלפי ש"ח, אבל על חריגה של 2000 לשמוע אותה אומרת לי "את צריכה לשים לב לדברים האלה ולא לחכות שהבנק יתקשר"

הסברתי לה ממש יפה שזו פעם *ראשונה* שהבנק מתקשר ושאני תמיד מודיעה מראש שאני צריכה חריגה מהמסגרת, ויש להם תיעוד. היא סתמה. רציתי גם להגיד לה שהיא ממש חסרת רגישות אבל זה לא נכון, היא עושה את העבודה שלה. זה הכל. 

ביקשתי הבוקר הלוואה קטנה מהעבודה שאין לי מושג איך אני הולכת להחזיר כי אני יוצאת לחופשת לידה בסוף פברואר.

זהו. אלו הם חייה של יחידנית לעתיד. כזאת שסוחבת מינוסים משחר היוולדה ומנסה כבר למעלה מחצי שנה לצאת ממעגל הקסמים הזה. 

אני יושבת בשירותים ובוכה בלי יכולת להחזיק את זה בפנים. מיותר לומר שגם שוב, לבושה יש חלק מאד מאד גדול בכל התחושות שאני חווה. בושה בושה ובושה. 

ואני מזכירה לעצמי שוב, שאני לא לבד בקושי הכלכלי הזה, שרבים כמוני חווים כאלה קשיים. שאני מחזיקה *לבד* דירה, רכב והריון. שאין לי עם מי לחלוק את הנטל.

אני מזכירה לעצמי שאני מאד מחושבת בחודשים האחרונים ואולי בקרוב יהיו פירות לעבודה הקשה.

ועדיין, היום הזה ניצח אותי. אני מובסת, עצובה נורא, כואב לי הלב, פיזית, הוא כואב ממש, ובא לי להתכסות מתחת לפוך הגדול, רק ליום, או יומיים, או חודש או חודשיים.

אז אני נוסעת הביתה וזה בדיוק מה שאני אעשה. אתכסה. 

אני תוהה לעצמי מה היה קורה אם לא היה הבלוג הזה לשפוך בו את העצבות שלי. 

סגור לתגובות בבקשה לכבד.