אחרי יום מאד ארוך עם הרבה רגעי יאוש, אושפזתי במחלקה להריון בסיכון גבוה.
הגענו למיון יולדות באחת בצהריים, אחרי מוניטור מצטיין
הועברנו למיון רגיל
ביליתי שם עד 2 בלילה
יחד עם כל החולים, המדוכאים, השבורים, האומללים
בתוך סירחון ורעשים של הפרשות של אחרים, עם ונפלון שממש מכאיב אבל מה לעשות
.
אני מאושפזת בגלל דופק גבוה, תחושת עלפון, קוצר נשימה ופלפטציות. לא רציתי להגיע למיון אבל הרופא שלי התעקש.
הם לא שללו תסחיף ריאתי ומחר ממשיכה בירור בשלל בדיקות.
מה לי ולזה? אני מתה מפחד. מתה.
אני שבורה
מודאגת כמו שלא הייתי בחיים
בוכה כשיש לי רגע לעצמי
כולם פה מאד עוטפים ודואגים ואני בידיים טובות
אבל ההמתנה הזו שברה אותי
וחוסר הידיעה גומר אותי
וזה שהצוות מודאג מלחיץ אותי
אני מחכה לזריחה
קיבלתי חדר עם חלון
יש לי שותפה שטרם הכרתי
היא נוחרת כמו נהג משאית שיכור
ואני מתביישת לקום להשתין
חיבוקים וחיזוקים יתקבלו בברכה
קשה לי כל כך
אני מודה.
