היא מתוקה מאד
אני מכרסמת ומנשנשת אותה מלא
תינוקת מצטיינת לגמרי
נינוחה כמעט כל הזמן
באמת, זכיתי בבייגלה מיוחדת במינה, מפתיעה את עצמי על החיבור, כיף לי שהיא מתרפקת עליי, שהיא חשה בטחון בזרועותיי.
ויחד עם זאת אני חווה חרדה שלא עוזבת אותי
מחר אנחנו משתחררות הביתה
אני בפחדים איומים
מה עשיתי? למה עשיתי את זה לבד? מה יהיה אחרי שאמא שלי תחזור לעבוד ואשאר עם בייגלה לבדי?
האם לנצח ייקח לי 87 שעות לחתל ולהלביש אותה?
חרדה, מועקה, בכי.
יודעת שזה גם הורמונלי. יודעת. כולן הכינו אותי לזה. יודעת שיחלוף.
אני מעודדת את עצמי ומפרגנת על החוזקות
-אני מחוברת אליה מאד ומרגישה אותה מאד
-היא נרגעת בזרועותיי כמו המצטיינת שהיא
-ברגע שתהיה לנו שגרה, ארגיש בטחון
-אני לא שונה מאף אמא טרייה בעולם הזה
אני עייפה כ"כ, התאוששות מקיסרי זה דרעק אבל אני ממש אלופה, יש בי הרבה כוחות, אני מגלה זאת כל יום מחדש.
אני מאוהבת קשות, הריח שלה, הלחיים, הכל. היא יפהפייה.
היא משכך הכאב הטוב ביותר שיש.
אני לא מאיצה בי
אבל מאד הייתי רוצה להשתחרר מהמועקה.
