הבוקר החלטתי לעלות על ההגה, קניתי הפוך ועוגייה ונסעתי לסיבוב בסביון. אני גרה קרוב ומאד אוהבת את האזור, הכל שליו ורגוע, הרבה ירוק בעיניים.
בסביון יש בית כנסת מאד יפה
הגינה שם גדולה ומלאה בצמחים מסוגים רבים.
לפני כמה שנים יצאתי לדייט עם בחור שלקח אותי לשם ומאז אני חוזרת לשם מדי פעם, סתם לספוג קצת אווירה רומנטית.
היום הוא כבר נשוי ויש לו ילדים, אנחנו שרדנו רק את הדייט ההוא.
אני מאמינה שאחזור לשם עם האיש הנכון עבורי.
החשק שלי לקרבה אינטימית ורגשית גובר מיום ליום, יחד עם הבייבי בלוז באה גם העצבות הזאת, על כך שאני עושה את זה לבד ואין לי מישהו משלי שנוכל להתרגש יחד. חשבתי שזה מאחורי כשקיבלתי את ההחלטה אבל כנראה שזה יהיה הפצע הקבוע שלי, וזה בסדר, *בכל בחירה טובה יש ויתורים כואבים*.
הגוף שלי סובל מבצקות קשות ברגליים וגם קצת בפנים
הגב והצוואר דואבים
אבל הלב שלי מלא באהבה לבייגלה
היא תינוקת מתוקה ונינוחה (רוב הזמן)
אתמול הצלחתי לעשות הכל לבד בלי שום עזרה, להרים, לחתל, להפשיט להלביש להאכיל ולהרים לגרעפס. למרות העייפות, הכאבים והעצבות.
תמיד אמרתי שכל מיני רגשות יכולים להתקיים בתוכי בו זמנית: שמחה, הכרת תודה, עצבות תהומית, פחד.
הכל
חגיגה של חיים.
