אני קוראת בפורומים של אמהות יחידניות / הורות יחידנית לא מעט על הקושי לייצר מערכות יחסים אינטימיות. רובן כותבות שאין להן זמן / כוח ומעט מאוד כותבות שזה לא חסר להן בכלל.
יכול להיות שאני עדיין תחת השפעת הורמונים אבל אני מרגישה שאצליח לקיים איזשהו קשר אינטימי, בקונסטלציה מאד מסוימת. לא רק שאצליח, אלא שאני ממש חייבת קשר כזה. למעני. לא להיבלע בתוך זה. להזכיר לי שיש אותי ושזה לגמרי בסדר.
אמא טובה היא אמא שטוב לה.
מצד שני, מה אני יודעת בכלל על החיים החדשים האלה, על עצמי האחרת, השונה, זו שמביטה במראה ולא תמיד יודעת מי או מה היא?
ועדיין, האין זה מטופש להפליא לגזור על עצמי בדידות רק בגלל הבחירה להיות יחידנית? זה הולך להיות מאד מאתגר, אבל לא בלתי אפשרי. נכון? אולי. לא יודעת. נחיה ונראה.
השעה 22:23, יש לי זמן לישון עד שלוש בערך, עד אז הבייגלה תחת השגחה סבתאית מתוקה.
היומיים האחרונים היו מלאים בפעילויות של פעם ראשונה. אנחנו מטיילות המון, הרבה אוויר צח וירוק בעיניים, הרבה רק שתינו. הרבה הליכה עבורי, מרגישה שזה מחייה אותי.
מחר ניסע ברכב לבד בפעם הראשונה. הלב שלי מלא באהבה והכרת תודה. ועדיין, העצבות הזאת. האם אי פעם היא תעזוב?
