שוב הבייגלה קמה לאכול מוקדם יותר.
לאחרונה הגברים המשמעותיים בחיי חוזרים אלי בחלומות טובים. איזה מזל שטובים. איזה מזל שאני בוחרת לזכור גם את הטוב. איזה מזל שאני יכולה היום להביט אחור וגם לחייך.
זה אף פעם לא יהיה חיוך לבד. תמיד יתלווה אליו הכיווץ הזה.
כתבתי לג', המיתולוגי, שש שנות דממה הופרעו ברגע אחד מכוון וצלול.
ההודעה שלי הייתה יפה, לקח לי רגע לכתוב אותה, כמו כל דבר שיוצא לי ממעמקי הבפנוכו. הייתי די בטוחה שלא יענה, בכל זאת, זה נגמר מר כל כך. ויש לו היום אישה וילד.
מילים טובות ויפות, כמו תמיד.
היו פעמים שהיססתי ולא ידעתי אם אהב אותי באמת, כמה קל ליפול לבורות האלה. נזכרתי בכל הבקרים היפים, בכל שיחות הלילה במיטה או בחצר ביתו, בכל ההודעות. הייתה שם אהבה, אבל פג תוקפה.
אני רוצה לשאול אותך ואולי הכיווץ הזה יפסיק לכאוב מדי פעם.
אתה חושב עלי לפעמים?
אתה מתגעגע אלי לפעמים?
אתה חולם עלי לפעמים?
כשאתה נזכר בי, אתה מחייך?
כמובן שלא עניתי חזרה, זה לא מסוג הפעמים בהן יש שיח לפתח.
*
הלב שלי מלא. אני מביטה בבת שלי שנרדמה עלי, נושמת לי את הצוואר. היא כל כך שלווה, יפהפיה. היא הדבר הכי טוב ומוצלח שעשיתי בחיים האלה.
לא הייתה לי דרך אחרת ללכת בה כדי שזו תהיה היא שתגיע לעולם. איזה מזל גדול.
ובצד, עם ג'נט האחרת, הלב שלי מתכווץ עוד כיווץ מר- מתוק אחד.