מה שכיף פה, יותר נכון מעניק לי רווחה נפשית עצומה, הוא היכולת לכתוב מה שרוצה, סיכוי קלוש שקשור לבדסמ כמובן, ולהישאר אנונימית.
אני חושבת עכשיו על הקוראים השקטים שלי, אלו שלא מגיבים, גם אני קוראת שקטה של חלק מהבלוגים כאן. מה הם חושבים כשאני כותבת ברגעים שקשה לי? הם שופטים אותי? הם חומלים? הם מתים לכתוב תגובה דורסת ופוחדים שאקטול? בצדק. חחח. מה הם חושבים על הדמות הזאת של ג'נט?
כמה קשה לי היום?
קשה לי מאד.
לילה בלי הרבה שינה. הבייגלה דווקא ישנה מעולה.
עוד קצת מהבכי הזה.
דברים שאני מבינה על אמת אחרי שלושה חודשים של הורות לבייגלה
אני לבד. לא משנה מה. אני לבד. נקודה.
עזרה זה חשוב. אין לי מספיק. מה שיש זה מדהים. זה לא מספיק. לקבל כמה שעות לבד אחת לשבועיים זה מתכון לדיכאון. אני לא רוצה להיות שם.
כן, אחפש בייביסיטר.
אהבה מתקיימת בי תמיד. גם עכשיו כשקשה לי ואני בוכה במרפסת שרות כמו איזו אמא טרייה והורמונלית.
זהו לבינתיים.