תמיד זה אני מולי

אני משתדלת לא להתבלבל.

הנה הוא אומר לי את כל מה שרציתי לשמוע, כמו מלטף את הכתף ואומר "את היית ממש בסדר, זה לא הגיע לך". 

כמה פעמים בחייו אדם מקבל קלוז'ר אמיתי ועוד אחרי כל כך הרבה שנים? תחושה של התרוממות רוח.

(אבל הפצע שלי עדיין שם. הוא שם לתמיד, מבין?) 

כל הזמן פיללתי שיראה אותי, לא דרכי

ונראה שהוא הצליח לראות, להחזיק ולהרגיש רק כשהיינו נכנסים לעולם שלנו. בעולם בו אנו משחקים משחק של גדולים ושם אני קטנה. טייני. פיץ. אוח כשהוא מחזיק לי הפנים. אוח כשהוא מדבר אלי בלחש מצמית. אוח כשהוא מצמיד אותי לקיר ולוקח. פשוט לוקח.

אבל אין דבר כזה קלוז'ר

נשאבתי פנימה

אני יודעת שגם הוא.