לפני שנה ושמונה חודשים במבצע הצבאי הקודם, הכרתי את הקונדיטור. זה היה מתוק ומנחם כשהוא כתב שהוא יבוא לחבק אותי אם אבהל מהאזעקה.
והוא באמת חיבק אפילו שלא היו אזעקות בזמנים בהם בילינו יחד. הוא הבחור היחידי שהביא לי פרחים ואפה לי לחמים ודברי מתיקה. הוא היה טוב בחיזור ואני אהבתי את זה. נראה לי שזה היה אחד מהדייטים הראשונים הכי טובים שהיו לי.
הוא הגיע עם מוסים במספר טעמים. כיסה את עיניי והאכיל אותי בכפית. משחק ניחושים שהסתיים בנשיקה.
במרחק של זמן אני מבינה שהייתי לא הוגנת כלפיו, יכולתי להיות ברורה או כנה יותר. מעניין אם השארתי אצלו זיכרון טוב.
אני לא מאדירה את מה שהיה, בסוף זה נגמר באופן מר כל כך ועם פגיעה רצינית באמון שלי, הוא גילה את הבלוג וקרא וקרא ולא חסך ממני. הרגשתי שפרצו לי לבית.
דברים יכולים להיות נוראיים וגם מתוקים. אני שמחה שאני מצליחה לזכור את הטוב ולהכיר בו.
*
והנה היום, אני שוב לחוצה מהטילים. ומי יחבק אותי?
היום אני זאת שדואגת לחבק תינוקת מתוקה שבטוח לא מבינה שיש עניינים מלחיצים באוויר.
ניסיתי לקבוע תכניות לערב, זה לא צלח. עד שאני מבינה שלא בא לי להיות לבד, אין לי חברים זמינים בסביבה. משפחה זה טו מאצ' להיום.
אני יושבת מול המסך ומתעטפת בכלוב, בפייסבוק, בשמיכה.