תמיד זה אני מולי

עוד רגע הפרחחית בייגלה תהיה בת חצי שנה. השינוי בהחלט מורגש.  יותר ערנית,  יותר סקרנית,  יותר עושה ת'מוות בהרדמה, אבל בגדול נראה לי שהיא די מבסוטה מהחיים וממני.  

ואני עמוק בעולם הבקבוקים והטעימות, הקקי והשיניים מוצאת לי תמיד את הרגעים שלי לבד, גם אם זה לארבעים דקות (זה כל מה שהיא ישנה, אלוהים... )

אני מנסה לחשוב איך הרגיש רגע לפני שהוא חזר לחיי וטלטל לי את הבפנוכו.

נזכרת: 

הרגשתי צמאה, 

הרגשתי רצון גדול בקרבה ושיחה מעניינת

הייתי מלאת כיסופים למיינד פאק.

ומצד שני,  גם היה שקט שם, בבפנוכו הזה שלי. עכשיו כבר לא.

תן לי עוד מהחריף הזה. בבקשה.

*משפט משיר של עלמה זוהר המקסימה.