כי אני מתגעגעת אליו ואין לי אותו. אז הדף סופג וגם אתם.
כי חזרתי לקחת ציפרלקס אחרי כמה ימים שלא. לפעמים אני שוכחת לדאוג לעצמי ויוצאת מאיזון.
כי קורה הרבה בתוכי, בג'נט האמא, ג'נט האישה.
התחלתי אתמול ייעוץ שינה. יעני אמש הייתה הפעם הראשונה שפעלתי על פי הוראות של מומחית. בייגלה נרדמת אך ורק במנשא. לא ברכב, לא בעגלה. לא אצל הוריי.
זה עלה לי 2000 ש"ח. מה הטמטום? שהבייגלה מדהימה בשינה, זאת אני המטומטמת שלא משחררת.
בקיצור,
בצהריים היא אשכרה נרדמה לבד בעגלה. לבד. בעגלה. לבד.
אתמול זה לקח שעתיים, אבל היא נרדמה לבד לשנת הלילה.
והערב הו הערב... חמישים דקות בלבד. בלי בכי. בלי שהייתי בחדר. הילדה הגדולה שלי נרדמה לבד.
דמיינו משקולת מאד מאד כבדה מוסרת מעליכם.
כך אני מרגישה כעת.
וג'נט האישה
מה קורה איתה?
היא כבר לא מבולבלת, ההפך, הדברים ברורים ובהירים, הרצון הוא זה שלא נענה.
כשסבא שלי חלה בדמנציה הוא לפעמים היה מדבר עם סבתא רוזה, כאילו היא כאן למרות שהיא מתה כבר למעלה מעשרים שנה. באחת הפעמים כשנרדם על הספה הערתי אותו בזהירות. הוא התעורר בבהלה ושאל "רוזה? זאת את? איפה את?"
הלב שלי נשבר לרסיסים.
יש לזה קשר.
*
היום בקפה מישהו התחיל איתי. זו הפעם הראשונה שגבר פונה אלי כשאני עם בייגלה.
למען האמת, הרגשתי מאד פתוחה לעולם היום, וגם לבשתי חולצה מחמיאה. הייתי על הגל. התדר שלי נפתח. הצ'אקרה שלי זרמה. סתם נו, אני חרמנית טילים!
"יפה לך ככה" הוא חייך
"יפה לי איך?" חייכתי חזרה
"ככה, עם הג'ינס והחיוך. יפה לך".
הודיתי לו והסתובבתי לשבת מחייכת.
החולצה המדוברת
