היה תכנון לקחת מנקה שתרים פה הכל ותבריק
אבל נשמה,
60 ש"ח לשעה.. רק התריסים פה זה יום שלם.
אז הרמתי הכל ושטפתי, איבקתי, שפכתי אקונומיקה בכיור, צחצחתי את השירותים והכל עם מוזיקה באוזניים.
פתאום זה מרגיש רגיל. בייגלה משעשעת את עצמה בתוך הלול, משמיעה קולות וצוחקת, מתעניינת בשואב ובמטאטא. בגיל הליכה הילדה תתחיל לנקות איתי. רגע רצינות, חשוב לעשות דברים כשהתינוקת ערה, היא סקרנית ומתעניינת. נגיד לתלות ולקפל כביסה היא תדע מתוך שינה 🤣
למה זה מרגיש רגיל? כי הייתי אני. שוטפת את הבית בשישי בבוקר עם מוזיקה. זאת של לפני, אבל עם שדרוג ענקי. עם לב רחב יותר. עם איזה שקט טוב.
היה נחמד אם היה איזה סיר מתבשל על הגז, שיפיץ ריח של אוכל טעים, ואז זו חוויית שישי מושלמת, אבל זאת אני. חביתה אני לא מכינה לעצמי מאז שילדתי.
נפגשתי לקפה לפני יומיים עם מתאמנת לשעבר שלי שפגשה בנו במקרה באיזה קניון.
אימנתי בסטודיו קטן שמאד אהבתי, כמוני גם היא הייתה רווקה ודיברנו על הקפאת ביציות אז. היום היא נשואה ויש לה תינוק בן ארבעה חודשים. היא סיפרה לי שחזרה להתאמן ונמלאתי קינאה (לצד פרגון ענקי) ורגשות אשם על איך שאני לא מתייחסת לגוף שלי. אחרי ראש השנה אחזור להתאמן. בינתיים אני עושה מתיחות בכל יום בזמן שהבייגלה מטפסת עלי.
היא אמרה לי שהיא נרשמה מראש לאימונים שלי וחיכתה להם במיוחד, שיש בי משהו אחר.
הבהוב של געגוע לחזור להדריך פילאטיס. רוצה מאד, לא יודעת איך להתחיל בכלל. כל דבר יתגלה בזמנו. גם זה.
רוצה לחזור לנשימות. רוצה אותך לידי ואיתי ושנעשה יחד.