תמיד זה אני מולי

אם החיים שלנו היו מקבלים תפנית אחרת? אם לפני 15 שנה היית מתאהב בי כמו שאני בך, מה היה קורה? לאן היינו מתפתחים כזוג? ואישית?

אני לא מתחרטת על כלום, יודעת בכל ליבי שטוב שלא החזרת לי אהבה, טוב שלא נשארתי שם, חוויתי אחריך אהבות ושברים, הפכתי מאדם קורבני לאדם שלקח את חייו לידיים. זה לא היה קורה לו היינו יחד. כי אז, אתה היית אתה, ואני הייתי אני. הייתי מוכרחה להמשיך את המסע שלי, לבד. או  שזו סתם נחמה מטופשת.

דבר אחד אני יודעת בבירור, אז, זה הרגיש כמו לדחוף בכוח את החתיכה הלא נכונה של הפאזל. הרגשתי שאני מכריחה אותך להתאהב בי. הרגשתי שאני כופה את עצמי על הקשר איתך כי רציתי עוד וקיבלתי כל כך מעט.

אז טוב שחזרת היום. טוב שהחיים קיבלו תפנית אחרת. טוב שיש לך את ילדיך, וכן, גם את אשתך.

לא חזרת סתם. עוד מעט העננה תתבהר, לפעמים זו לא עננה, זו סערה, נכנסת בסערה בחזרה לחיי, ואני הייתי כמו אדמה צמאה. פאקניג עשית בי טורנדו. 

ואני אבין למה זה קרה. בסוף אני אבין. 

קלישאה מטומטמת אבל כנראה שיש לי איזה שיעור ללמוד.