אני מנסה לכתוב את המחשבות שלי החוצה
אבל אין לי פניות לזה
בשבע בערב כשהכל נרגע
אני מתקלחת
מעשנת ג'וינט
משלימה שיחות וואטסאפ
חושבת על לו"ז לבייגלה ולי למחר
פותחת טלויזיה שירצד לי ככה ברקע
קצת רעש מאיזה ערוץ אקראי
י' ואני הרהרנו יחד במחשבות על אם היינו מצליחים כזוג.
במסגרת הזמן שחלקנו זה הרגיש מאד כמו "פאק כן", יש לנו וייב טוב ביחד. אבל במבט לאחור אני מבינה שאי אפשר לדעת באמת.
כל מפגש שלנו היה קצר, רווי תשוקה, מאד בדסמי. איך באמת אפשר לדעת אם זה היה עובד? הוא היה רוצה לשבת איתי על הספה לנטפליקס וצ'יל? היינו הולכים להסתובב בת"א באיזו שבת? הוא היה מתעניין באיזה יום עבר עלי בעבודה? היינו תוקעים המבורגר באחת בלילה? היינו מזדיינים רגיל? אוהב כזה. לאט. אירוטי. אני יודעת שלא הייתי רוצה אך ורק סקס בדסמי איתו. אני רוצה להזדיין עם כל חלקי המוח שלו והנשמה. זה נשמע קריפי אבל נו.
היינו יכולים לישון יחד?
הוא היה רוצה להכיר את אבא שלי? ולאכול את האוכל של אמא שלי?
כן, הכל בלתי אפשרי, ככה הוא תמיד אומר. טיימינג אף פעם לא היה בצד שלנו. אני אוסיף ואומר:
זה פשוט מאד לא נוח. זה לא נוח לו שהוא מרגיש את כל מה שמרגיש. כלפי אישה שהיא לא זוגתו לחיים. זה לא נוח לו לבעור מתשוקה. זה לא נוח לו לשמוח במשהו הזה שהוא אני והוא, כי וואלק, זה לא מתיישב לו עם החיים שבנה לעצמו, בעמל רב.
ובכן,
אני שמחה שלא נוח לו. אני שמחה לעורר בו סערה. כמו שהוא עורר בי.
ואני שבורה כשהוא בוחר בנוחות. שהוא בוחר לא להרעיד עולמות, תחת המון הסברים מאד מאד הגיוניים.
אני כמובן אמורה כבר לישון אבל בייגלה פה מרעידה ת'חלונות וברור לי שהיא תכף תתעורר בבכי שוב, מן לילה לבן שכזה. אוף. אוף. אוף.