העובדה שזו הבחירה שלי לא אומרת שאסור לי להתלונן או לכאוב על מה שאין.
חברה טובה מאד שלי כתבה מקודם שהיא סופרת את הדקות עד שבעלה יגיע הביתה כי מאד קשה לה לבד עם התינוקת החולה שלה. ותכלס, זה מאד קשוח להיות יום שלם עם תינוקת בוכייה וחולה.
ואני לרגע אחד קטן ופיצפון כואבת..לי אין למי לחכות שיחזור הביתה ויהיה איתי ועם בייגלה.
*
זה לא יום טוב היום. עננות גבוהה בלב שלי. זה התחיל עוד לפנות בוקר, חלמתי חלום עצוב ומעיק, על שקרים ובגידות אמון באנשים אהובים. חלמתי גם על ג'2. שנתיים מאז שסיימנו סופית. אולי שלוש? לא יודעת, וגם, מה זה משנה באמת?
קמתי עם צורך בוער לסמס לו. מזל, שוב, שיש לי את בייגלה שהיא קודמת להכל, והייתי צריכה לדאוג לה קודם. השעות חלפו והצורך הבוער הפך למועקה.
נזכרתי איך הגיב כשסימסתי לו שאני בהריון בחודש חמישי.
"מזל טוב ג'נט, מגיע לך את הכי טוב שבעולם".
הודעה סוגרת וקרה. או הו כמה כאב לי. לקח לי שבוע להתאושש. זה מה שהיה לו לכתוב? אחרי *כל* מה. שעברנו, כל השיחות, המפגשים, הדיונים, הזיונים.
זה?
היום המשיך בשלו, הכל קרה ושום דבר לא נעצר כדי להתחשב במצבי הרגשי. בייגלה הייתה נודניקית ומחוסרת שינה, מפגש מתוכנן עם המשפחה התחרבש והפך למעיק תוך דקות. והכל עלה לי. ועלה לי. ועלה לי.
עד שנחנקתי מדמעות. אבל רק בבית. לא בחוץ. בחוץ קיבלתי ביקורת, על כך שאני חסרת סבלנות ובלתי נסבלת ובשביל מה באתי אם אני ככה.
*
יש ימים שאני מרגישה שזה גדול עלי. שקשה לי מדי. ואין באמת מה לעשות עם זה. זו הבחירה שעשיתי ואני שמחה בה. מאד. ולא מתחרטת עליה. ובייגלה הזאת. איזו בייגלה.
אבל בתוך כל זה יש איזה אגם קטן של עצבות. לא ים מפחיד. לא תהום. אגם. ולפעמים אני מבקרת שם באגם הזה.
יהיה בסדר.
בלי תגובות, בבקשה כבדו את בקשתי.