ימים עמוסים ולא נוחים עוברים. הרבה משימות לביצוע, בייגלה שהאל יודע מה מעיר אותה בלילות ואני, עם כאב ראש שלא חולף כבר ימים, על אקמול שלא באמת עוזר (אין צורך להציע תחליפים אני רגישה לכל השאר). אני שוקלת לדחוף את הראש למקפיא או לעשות אמבטיית קרח לפנים.
וי' אחד. שמבקר במחשבותיי בימים האחרונים. אני תוהה לעצמי, האם הוא הלך ממני לתמיד? לנצח? האם אפגוש אותו שוב רק בחלומות? או בסיוטים?
מה זה בכלל היה בינינו? מה בכלל קרה שם? לרגע זה הרגיש כמו נקודת תפנית בחיים של שנינו, ורגע אחר כך זה נראה כמו נקודה שדוהה ונמחקת, משהו שהופך לזיכרון מר-מתוק.
*
היום הזה היה ועודנו, נוראי במיוחד. הראש שלי הולם, עיניים, שיניים, רקות. הדלקתי נר, הפעלתי את ספוטיפיי.
נשכבתי על הספה. רגע ארוך מאד של שקט ושקיעה אל הספה. תודה על זה.
יש תקופת פוסט פרידה, תקופה כזו שמרגישה כמו אבל, באים איתה שירים שהם סוף של פרק.
הנה חתיכה קטנה מהלב שלי כאן.
י' כבר איננו. ושקט על פני תהום.
לפני יומיים קיבלתי הצעה לחיבוק. לבוא. לחבק. רק לחבק. אמרתי לו שסביר להניח שאם זה היה קורה הייתי מתפרקת בבכי. אני עדיין מרגישה את הצורך הזה. לפעמים אני מרגישה שאני לא מסוגלת להחזיק את כל זה לבד.
עוצמת עיניים לרגע.
