יש לי בוקר פנוי
הפרחחית תבלה עם סבתא שלה
אני זוכה לשלוש שעות של זמן עם עצמי (אני אימא מקפידה ביותר על חלונות ערות ושינה) ואני לא יודעת את נפשי! מה לעשות?
האם להיפגש לקפה עם אחת מחברותיי? האם לנסוע לנשום קצת ים לבד? האם להישאר בבית לעשן להביא ביד ולעשות בינג'? האם לחפש עיסוי וסוף סוף לתת מזור לגופי הדואב שאני כבר לא מזהה מרוב שהוא נוקשה?
שימו לב מה אין באופציות:
להזדיין כאילו אין מחר
האין זה עצוב? האין זה בזבוז של שלוש שעות זהב? האין זה תסכול אמיתי?
השבועות האחרונים מתאפיינים בעייפות גדולה, לצד שמחה גדולה לאור התפתחותה המואצת של בייגלה. היא בלתי ניתנת לעצירה הפרחחית הזו. היא שדה שזזה וחוקרת כל פינה. היא נעמדת, מטפסת, צוהלת, הולכת צידית, נופלת *מלא* ואני? אני שם ברקע, מאפשרת לה מרחב בטוח לגדול בו ולהתנסות, וגם ליפול ולכאוב ולבכות. וזה חברים, פאקינג מעייף! מתיש! שוחק! בשמונה בערב אני כבר הולכת לישון עם אכזבה בלב ששוב עבר יום שלם בו לא עשיתי *שום דבר* למען עצמי. יום שלם שבו אין אותי וכבר שיש זמן לאותי, אני הולכת לישון. כי אני מחוקה.
כן, זה זמני. אני יודעת! בסדר! זה לא אומר שאני לא יכולה לציין את הקושי העצום הזה.
אז למה אין מין באופציות למעלה?
כי אני עייפה מדי לאפליקציות.
כי אין לי חבר לשעת צרה וחרמנות.
כי אני פשוט עייפה ותכלס בא לי חיבוק ארוך ומערסל, שאולי, אולי יוביל בסוף למין.
ביי.
