תמיד זה אני מולי

בתחילת החודש בייגלה תחגוג 10!!!! חודשים של מתיקות מתפרצת.

עד כה, מעולם לא הייתה חולה מעבר לצינון קל. עד כה, מעולם לא היה לה חום גבוה למעט חיסונים. אבל הלילה, הו הלילה... 

הבייגלה שלי בערה, החום טיפס מעל 39 והייתה כאן חגיגת נובימול ונורופן. על פניו, הכל היה תקין, רק חום גבוה ובכי צרחות והיא כולה רועדת ומצומררת.

מלחיץ. 

אימא שלי בילתה פה את הלילה ואני התנהגתי כמו כלבה למופת תוך כדי שאני מסבירה לה שזה לא אישי. היא לא באמת עזרה כי אין מה, אבל הנוכחות שלה הרגיעה. כי המחשבה על לתפעל אמבטיה פושרת כשאת לבד כיווצה אותי, ידעתי שלא אצליח. 

*

היו לנו הרבה תכניות להיום. גם משהו בשבילי, פאקינג תור ללק ג'ל מזדיין בתחת. פעולה פשוטה כביכול, כנסי לאוטו, סעי, תעשי, תחזרי.

אבל זה לא ככה. 

ושוב אני נעזרת באימא שלי. 

אחרי שהלכה הבוקר אפשרתי לדמעות להשתחרר, ערבוב של דאגה לבייגלה, עייפות קיצונית, תחושת בדידות כבדה וההבנות הבאות: 

1. אני לבד.

2. לבייגלה לא יהיו אחים. כי אני לא אצליח לשרוד עוד הריון, לידה וגידול שני ילדים.

3. כי אני לבד. לבד. לבד.

סגור לתגובות, אנא כבדו את הבקשה שלי.