אני כבר כמה ימים רוצה לכתוב ולא מוצאת את הכוחות או את המילים. גם בייגלה נדבקה וחלתה בקורונה, הימים והלילות היו קשים מנשוא. נראה שהחלק הקשה מאחורינו אבל נשאר טעם מר של עצבות, חוסר שינה, לחץ בחזה. וחוסר תיאבון אמאלה איזה רזה אני.
אתמול היה לי התקף חרדה. משהו מאד חריף, כזה שלא היה כבר הרבה מאד זמן. הפעם הרמתי טלפון ובכיתי לחברה וביקשתי רק שתהיה איתי על הקו.
דבר חדש קורה, אני מפחדת להיות לבד.
אני מרגישה שהקירות סוגרים עלי, וכשבייגלה ישנה עלי, כי זה מה שבייגלה צריכה, אני מרגישה משקל של עשר טון על החזה שלי. אנחנו יורדות לסיבוב בעגלה כל יום, בלי משחקים ובלי אנשים ועם מסיכה ועדיין, אני לא מרגישה יותר טוב.
קיבלנו המון משלוחים טעימים וכל הזמן דואגים לנו מרחוק, ואימא שלי שהייתה פה עד אתמול חלתה גם היא. אז עכשיו אנחנו ממש לגמרי, לגמרי, לבד.
זה ממש תיכף מאחורינו, אני יודעת ומרגישה ונאחזת בתקווה הזו.
סגור לתגובות.
