ניסיון החיים מלמד אותנו שרגשות הם עניין זמני וחולף. כמו עונות השנה כך גם אצלי יש שלכת, פריחה, לפעמים גשום. אני יודעת למה אני מרגישה ככה ועדיין לא מוצאת את הכוח לדחוף את עצמי קדימה והלאה. נכנסנו למצב שבו הכל קורה וכלום לא קורה.
כשאני כותבת "הכל" אני מתכוונת כמובן לבייגלה המרהיבה שהופכת לבוגרת מיום ליום ואני מרגישה כל כך מדהים עם זה, אני מתרגשת עד דמעות מההתפתחות שלה.
וכשאני כותבת "כלום" לא קורה אני מתכוונת אלי ולמהלכי החיים. אין גן באופק מה שאומר שאין עבודה באופק, אין לי חיי לילה או חיי חברה, אלא אם לארח אצלי חבר או חברה לכוס תה ושכטה נחשב למשהו. זה נחשב. ותכלס אין לי שום כוחות למשהו אחר.
אני רוצה לחזור להתאמן ולא עושה את זה. אני רוצה לתת פוש על מציאת גן ולא עושה את זה. אני רוצה להכיר מישהו חדש ולא עושה את זה.
אני מרגישה שאני פשוט מתקיימת, ולא ממש חיה.
זה נשמע כפוי טובה לאור העובדה שיש לי הרבה על מה להודות, על בריאות טובה ועל שאני מגדלת ילדה שמחה חכמה ויפה
והנה היא בדיוק קמה ואין לי זמן להמשיך לרחם על עצמי.
ביי.