הרבה זמן לא היה פה פוסט על בייגלוליז שלי. אני בוחרת לכתוב דווקא הערב כי היה לנו יום קשוח. כל אמא לבת שנתיים יודעת מה יום קשוח, יום שכולו טנטרום ואפס שנצ, שאת רובו בילינו בבית כי שתינו מתאוששות מוירוס בטן אכזרי.
אז בייגלה שלי היא יחידה ומיוחדת, היא חברותית ומתוקה, מאד אוהבת לשחק לבד ועם חברים. יש לה קראש מהגן, איזה ילד מתוק אחד ובכל בוקר היא נכנסת לגן בריצה ובהתרגשות. בייגלה דעתנית ועומדת על שלה באופן שמתסכל אחרים(אותי) אבל גם ממלא באושר, כן בייגלה, תעמדי על שלך.
היא מאד עצמאית אבל גם יודעת לבקש "אימא, תעזור לי בקשה" וזה מתוק מתוק.
בייגלה היא פעוטה של טקסים. הכל צריך להיות מאד ברור, יש לה את ההרגלים המתוקים שלה שהופכים את ההתנהלות בבית לנעימה ושפויה. היא כבר שותפה במטלות הבית: אבק, לטאטא, לשטוף את המרפסת, כביסות, לסדר לפני שהולכים לישון (כשהיא לא בטנטרום או עייפה מדי).
היא ליטרלי נקודת האור בחיי, היא מחייה אותי והיא הדרייב שלי לעשות לנו סדר בחיים.
הבנתי לאחרונה שאני לא אביא לה אח או אחות. יכולתי לדמיין את זה האמת.. אבל המציאות אחרת, אני אחרת ואני יודעת בכל ליבי שזה יהיה קושי מתמשך, כלכלית ונפשית.
אתמול בזמן שחיבקתי את האסלה והקאתי את חיי, בכיתי. לא על סבלי הרב אלא על חוסר היכולת להיות עבורה, על הלבד ועל כך שאין עוד דמות משמעותית בחייה מלבד סבתא שלא הייתה זמינה שהיא יכולה להניח ראש ולהרגיש בית.
ומה יקרה אם אני אמות ביום בהיר אחד?
מחשבות מרירות אך מציאותיות.
מעבר לכך הכל די מחורבן.
הבריאות של אבי מדאיגה אותנו וכולנו כאן כוססים ציפורניים לתוצאות ביופסיה.
אני בדיכאון, שום דבר לא קורה ולא מתניע. מצב הישרדות. אף נושם מעל למים.
בשורות טובות.
