אני עובדת באחד מהמרכזים הרפואיים שיקבלו את החטופות החטופים
אי אפשר לומר שאני חיה את מה שקורה מהבחינה הזו אבל אני עובדת צמוד ורצוף עם מי שכן
וזה מספיק לי בכדי להרגיש את המתח הבלתי נתפס אבל גם לראות את ההיערכות לכל תסריט אפשרי. אנחנו מתמודדים עם מציאות חדשה. איזה אנשים יש לנו כאן, איזה מוחות ואיזה נשמות גבוהות. מזל גדול.
כואבת לי הבטן מאד. אני מרגישה רעב אבל לא מסוגלת לאכול. רמת הריכוז שלי שואפת לאפס וישנתי בערך שעה וחצי ברציפות. אני לא חושבת שהתייחסתי יותר מדי לסוגיית החטופים ואיך הדבר משפיע עלי בחיי היום יום.
אציין רק שלפני שנרדמת חושבת על חטוף אחר, קוראת עליו או עליה קצת, שולחת חיבוק מרחוק שיחמם קצת את הלב שלהם ומתפללת שילדי ביבס עדיין חיים למרות שכל מחשבה עליהם מכווצת לי את הלב ואני מיידית חושבת על בייגלה שלי והלב שלי נכמר.
אני מרגישה שללא האחריות על בייגלה הייתי חיה את המצב הרבה יותר, הולכת למחאות, יותר אקטיבית.
להיות אימא מהווה שכבת הגנה כי את מחויבת לספק לילדה שלך מסגרת בטוחה ואוהבת אז את צריכה להיות, מוכרחה להיות! מוחזקת, בשליטה, אסופה, שמחה גם כשהלב שלך גמור על הביבסים, למשל.
מרגישה שאנחנו בריאלטי רע במיוחד.
כואבת לי הבטן. אמרתי כבר?