מה שלומכן? ושלומכם?
מכירות את זה שיש קבוצות בפייס שכותבות "פוסט פריקה" ואז בתגובות כל אחת רושמת את שעל ליבה?
אז בא לי שנייצר כזה מרחב גם פה בכלוב.
אבל אין לי זמן
יודעות למה? כי אני עובדת בבי"ח. ועל כן, הנני חיונית! ומה אומר לכם, לנהל צוות שעוד לפני כן היה בעייתי בטירוף - בעת שכזו - זה כאב תחת! מהסוג הרע! הם בלתי, פשוט בלתי וההנהלה כאן היא בלתיייייי והתחושה היא כ"כ מגעילה. כוחנו באחדותנו בתחת שלי.
ועל כן
את הפריקה אשמור להתקף חרדה שיגיע מאוחר יותר היום (אתמול הבית שלי רעד מההפגזות. וגם הנשמה שלי רעדה).
ואתפנה לאמירת תודה
תודה שאני ובייגלה בחיים, מוגנות.
תודה שיש ממ"ד ושזה חדר השינה שלה.
תודה שיש לי הורים שלא עובדים בגלל המצב והם כרגע מבלים עם בייגלה. מה שמאפשר לי להיות נוכחת בעבודה.
תודה על אוכל ושתייה ובגדים נוחים.
תודה על חברות שלי.
תודה על הרגשות שלי.
תודה על נוטלה. תודה על נוטלה. תודה על נוטלה.
אני
וגופי השבור (הגוף שלי גמור משינה במיטה של בייגלז / שטיח) אבל גמור איי טל יו! יש לי פרצוף של סובלת. מחפשת מזרן דק, כמו של מתעמלי קרקע. איפה מוצאים?) חוזרים לעבוד.
בתמונה
אווירת צ'יל בממד