אני גם בהודייה, שיש לי מברכים ואוהבים ביום הולדתי שחל היום
וגם במועקה ואי נעימות כי צריכה לענות תודה ואין לי באמת חשק. לשיחות לא עניתי, אני מסתובבת כל היום עם גוש בכי בגרון. ביליתי כל היום עם חברתי הטובה, בייגלה.
הידעתם? היא עולה לגן עירייה, אין שם שנצים.
והילדה האלופה שלי התחילה לוותר עליהם באופן יזום! וכך יוצא שהיא נטרקת ללילה שלם! החל משש וחצי / שבע בערב, מה שמקנה לי זמן פנוי.
ומה אני עושה בזמן הזה?
ממש כלום. בוהה. מורחת את הזמן. גוללת. מתקלחת ארוכות. רואה טראש. מתנתקת. לא מחדשת קשרים עם חברות. לא נכנסת לאפליקציות היכרות. מצמצמת את עולמי. כמעט במכוון.
אני מרגישה שהלוסטרל עובד טוב על החרדות הקשות שחוויתי
אבל אני מרגישה.. מאד מדוכאת.
אני זה לא הדיכאון שלי. תזכרי את זה ג'נט.
פינקתי את עצמי היום, קניתי לי בגדים, בושם. רציתי גם להביא לעצמי פרחים, אבל לא היה משהו מרענן באזור. אני מאחלת לעצמי שביום ההולדת הבא שלי אקבל מאהוב ליבי.
כרגע המצב הוא:
כבוי.
על הספה עם כוס קפה
אחרי משחקי דמיון עם בייגלה הקסומה
היא יושבת ומכינה לי ברכה עם דבק נצנצים.
תודה על זה. תודה על שיש לי כל כך הרבה דברים להודות עליהם.